אני יושב לי על כיסא בצבע חום, די נוח, מחכה להצגה.
עוד מעט, עוד כמה דקות,
יקראו לכולם להכנס ואני אתפוס את מקומי
ואשכח את כל העולם הזה. כן, כולל אותך,
בעודי מתרכז בהצגה.
אני אהיה בעולם שיצר בשבילי מישהו אחר.
אז לכמה דקות ספורות,
בטרם יתעמעמו האורות וינהרו האנשים פנימה,
לכמה דקות ורגעים ספורים, אני אתמסר אלייך.
אני אחשוב עלייך.
על לראות אותך מחייכת, צוחקת, מדברת אליי.
על להרגיש את הרטט הראשוני
בגופך שלך כשידי הקרות יגעו בעורך החשוף.
לראות את זיק השובבות בעינייך,
לשמוע - כן לשמוע - את גופך מתגרה.
אני אחשוב על איך שאני אנשק את פטמותיך.
איך אני אעביר יד על ירכך, אמשוך אותה אליי.
איך תפשקי את שפתייך בחיוך כשתרגישי כמה אני רוצה אותך.
איך ארגיש את לשונך מוצאת את לשוני,
ידייך מלטפות את גבי וראשי.
ואני אחדור אלייך שוב,
נזכר באנשים אחרים ובמקומות אחרים -
ואז שוכח הכל
ויודע רק אותך.
אנו נזוז ביחד כמו מנוע מפעם ומאיץ,
נושמים אחד על השנייה, אחת עם השני.
ואני אזיין לך את הצורה.
ואת תזייני לי את הצורה.
על כל זה אני אחשוב עכשיו.
                 ואחר כך...
                 עוד נראה, נשמע, נרגיש, נטעם, נריח...
                                                         
אני יודע אותך.

              האורות נכבים.