מוקדש לילדה הכי יפה בעולם. אני אוהבת אותך יותר משאפשר
לתאר. יותר מכל אהבה נכזבת או רומנים חולפים. יותר מעצמי, יותר
מהכל. תודה, סליחה. דעי שאני שלך לנצח.
חמש אחרי הצהריים וכבר הגיע החורף. העיר כל כך יפה בחורף. אני
קוראת ספר עבה שקצת מבלבל אותי, קצת מרגש, לא יודעת. אני נזהרת
לקרוא בו. לפני שהדמעות מרטיבות את העיניים וגולשות ללחיים,
אני סוגרת את הספר ומרגישה הכי עייפה שאפשר. מריצה בראש את
הפעמים בהן הרגשתי עייפה ומותשת. עכשיו אני מותשת נפשית, הרבה
יותר רע מהארבע שעות שישנתי בלילה.
אני נכנסת מתחת לשמיכה במיטה הגדולה מידי שלי ושומעת שמתחיל
לרדת גשם בחוץ. בודקת אם יש אפשרות לשינה עכשיו, עם הראש הכואב
והלב המבולבל. עוצמת עיניים ולא מרגישה כלום. אחרי חצי שעה אני
פותחת עיניים ומגלה שכבר חושך בחוץ. ואני מסתכלת בפלאפון
ומבינה שבכל זאת ישנתי, כי יש לי שלוש שיחות שלא נענו שלא
שמעתי. ואני בודקת מי התקשר, והתקווה שזה יהיה הוא כבר לא
קיימת, מסתכלת וסוגרת את הטלפון. יש בי איזושהיא הכרת תודה על
כל שיחה. אבל יותר על הודעה שהשאירו לי, והיא, בצורה כלשהיא,
מנחמת.
גלגל"צ נכנסו לפאזה העצובה שלהם, והשיר הכי עצוב בעולם מתנגן
בעוד אני בוהה בתקרה החשוכה ומרגישה את המחנק הקטן ההוא בגרון.
ומבינה שעברו 7 דקות מאז שהתעוררתי ושרק עכשיו הפנים שלך עולות
לי בראש. הכאב המוכר מכווץ לי את הבטן ואני מתקפלת חזרה מתחת
לשמיכה ומרחמת על עצמי. אחר כך כבר נגמר השיר, ועוד שתי מנות
עצב דומות לו, ותוקפת אותי התחושה של חייבת-לצאת-מפה-מייד. אז
אני קמה לפתוח חלון כדי לבדוק עד כמה קר בחוץ. אוויר צונן מגיע
לאף המצונן גם ככה שלי. אני מתלבשת ושמה את הצעיף החדש והיפה
ואת הנעליים שקניתי אתמול ומרגישה טיפשה. ועלובה. יש משהו פתטי
בלהתלבש בשביל אף אחד. ואני מרגישה שהעצב שמקנן בי כבר יותר
מידי זמן חוזר אלי ודרך המראה אני רואה את העיניים החומות שלי
שכבר לא נוצצות בגלל אף אחד ושומדבר. והבית ריק. ושתי המכוניות
לא בחנייה. ואף הודעה במזכירה. ואני רוצה לצאת, לברוח, רחוק.
בחוץ קר והעלים הרטובים על המדרכה, השלוליות, הכל הופך יפה
יותר. מרגש יותר. חשוך יותר.
אני מוצאת אבן שעוד לא נרטבה ומתיישבת בשקט. אוויר קר יוצא
ממני בנשיפת העשן הראשונה שלי. אחרי שלוש סיגריות שהתערבבו לי
עם הריח של הבושם והסבון, את מתקשרת והלב שלי מתחמם רק מלראות
אותך חונה ליד המדרכה. ובאה. ומתיישבת. ומחבקת. בשקט, בשקט.
ואני מבקשת סליחה. סליחה על הדכאון שלי, על ההתפרצויות, על
החוסר הנוראי שגרמתי לך. על החסך באהבה ואכפתיות. ואני גם
אומרת תודה. על הכל. ומדליקה לך סיגריה.
ומחייכת, כי מגיע לך. |
