"אם אתה קורא את המכתב הזה - משמע שכבר שמעת.
אם אתה קורא את המכתב הזה - משמע כבר הבנת.
אם אתה קורא את עכשיו את המכתב הזה - משמע אתה יודע שאני כבר
מת."
חשבתם פעם על האפשרות שיבוא יום ותעמדו לפני מצב דומה? לעמוד
בפני האמת הזאת. הוא מת. עבר מכאן. לעולם לא אראה אותו יותר.
ומלבד ריבונו של עולם - אף אחד - אבל אף אחד לא יוכל להשיב
אותו.
כשאנחנו מישירים מבט אל עבר עתידנו אנו מגלים תמיד שהוא לוטה
בערפל. בלתי נגיש ובלתי חדיר. אחד הדברים המפחידים אותנו ביותר
כבני אדם הוא הפחד מפני הבלתי נודע. אולי זוהי תמציתו של הפחד
מפני המוות. המוות - עבורנו, החיים, הוא הפחד האולטימטיבי מפני
הבלתי נודע. בעוד שכאשר אנו ניגשים לעבר בלתי נודע בחיינו,
תמיד נמצאת שם הידיעה שאני חי. נושם ובעל משמעות קיום. גם אם
זו לא מחשבה מודעת היא קיימת ושומרת עלינו מפני הפחד ואובדן
השפיות ( שגם היא דרך אגב סוג של חולי ומוות נפשי). המוות
מהווה ניתוק מוחלט וסופי מכל המוכר לנו. מאז חטא האדם הראשון
המוות הפך בלתי נמנע. אחד הצרכים הבסיסיים היותר של כל אדם הוא
הצורך בביטחון והצורך ביכולת לשלוט על חייו ועל מהלכיהם. המוות
מנתק אותנו באבחה מכל מה שהכיר עד כה. קריעה מכל מה שעבר בדי
עמל וסבל על מנת להסתגל וללמוד לאהוב את העולם הזה. העולם הזה
שהפך להיות המוכר לו - ולכן גם האהוב. המוות הוא מעבר למצב
מוחלט של חוסר שליטה שרוב בני האדם פוחדים ממנו.
פחד מוות.
קשה להסביר מוות. יש בו משהו שמעבר ליכולת הבנתנו. כאשר אנו
נולדים - ה' נופח נשמה בגוף - ולפתע, זה לא עוד גוש בשר חסר
חיים. זהו אדם. בעל גוף חי, נפש, נשמה. עולם מלא. באותה קלות
בה מחייה ריבונו של עולם את האדם - הוא מוציא אותו מן העולם.
כאשר אדם מת - נשמתו נפרדת מגופו באופן סופי. ללא הנשמה בתוכו
וללא כוח שירומם ויניע אותו חוזר הגוף למצבו הראשוני - עפר
ואפר. התפוגגות. היכולת לקחת חיים ולתת חיים ניתנה לאדם רק
במסגרת האלוקית הטבעית. למרות שניתן ללדת, עוד לא נוצרו אדם או
מכונה מעשי ידי אדם ובעלי נפש. ובאותה מידה - למרות שניתן
להרוג - לא ניתן ליטול נשמה. אלו פעולות שכבני אדם אין לנו
היכולת לבצע ובקושי רב יש לנו היכולת להבין. חלק מהפחד הקיים
במוות הוא הפחד להיעלם. גוף הוא דבר חושי ומוחשי. אדם צריך
שתהיה לו נוכחות, בין אם מורגשת יותר ובין אם מורגשת פחות.
נשמה הוא מושג ערטילאי בעיני החומר שלנו (או לפחות של רובנו)
ואיבוד הגוף נתפס בראייתנו המצומצמת כאובדן קיום. אדם מעוניין
להשאיר את נוכחותו בעולם - ואם זה לא אפשרי, הוא יסתפק גם
בהשארת חותמו בעולם בדרך זו או אחרת. יהיו בני אדם שיקימו
מפעלי חיים כבירים. יהיו כאלו שיתעדו את מהלך חייהם וידאגו
שישמר היטב, ויהיו כאלו שיבצעו מעשים שופעי תעוזה ודמיון על
מנת להתבלט ולהיזכר כלאחר כבוד בספרי ההיסטוריה.
עם כל זאת - יש לנו דוגמאות לאין ספור של אנשים שונים בזמנים
ובתקופות שונות - שעבורם המוות  לא היה - ואיננו - חוויה נוראה
כל-כך. לא מדובר ברוצחים או באנשים המאבדים עצמם לדעת (סוג אחר
של רוצחים למעשה) אלא על אנשים עבורם המוות אינו מה שהוא מסמל
עבור רבים אחרים. לעיתים ניתן לראות תופעה של אדם פצוע או חולה
או חווה סוג אחר של סבל שהופך בלתי נסבל ולעיתים גם בלתי פתיר
וחסר דרך התמודדות עבורו. עבור אדם כזה - ייתפס המוות לעיתים
כחוויה גואלת. כמפלט אחרון למבוך שאין ממנו מוצא. יש לעשות את
האבחנה הבסיסית בין אדם המדבר מתוך סוג של חולי נפשי ואובדן
מסוים של שפיות - ומה שהוא מתעד לעשות הנו בגדר התאבדות, לבין
אדם שאכן הגיע אל הקץ - וכאשר אכן הוא רואה כי אין עוד מוצא -
הוא מקבל עליו את הדין באהבה. לא לפני שנאבק בכל כוחו עד קצה
גבול היכולת ואף למעלה ממנה. ישנו סוג נוסף. נדיר הרבה יותר
וניתן להבנה לוגית פשוטה הרבה פחות. מותו - או נכון יותר לומר
- פטירתו - של אדם צדיק. מעצם השימוש במילה 'פטירתו' אנו
מבחינים בשינוי מהותי. אדם צדיק הוא למעשה נשמה אנושית במצב
גבוה וטהור יותר. מופשטת - כלומר: מנותקת יותר יחסית לאדם רגיל
- מהגוף וצרכיו. זהו אדם אשר בולט אצלו שהוא קשור הרבה יותר
לצד הנשמתי העליון שבו מאשר לצד הגופני התחתון שלו. ישנם רבים
הטוענים למעלה מכך. לא רק שאדם צדיק השקיע מאמץ עליון על מנת
לרומם את נשמתו (מאמץ שקצר הצלחה בסופו של דבר) אלא אף שנשמתו
עצמה - עוד בירידתה לעולם - נשאה בחובה פוטנציאל גבוה יותר
להפיכת האדם לצדיק. יום פטירתו של צדיק ידוע פעמים רבות כ-
'הילולא'. יום חג ושמחה. ההיגיון העומד מאחורי המנהג הוא שאותו
צדיק כבר בחייו היה הרבה יותר 'שם' מאשר 'כאן'. עבורו היו
החיים משימה ארוכה ומייגעת והוא רק שימש בה ככלי של אלוקים,
תוך שהוא מדחיק את עצמיותו ורצונותיו שלו. המוות הוא הגאולה
עבורו כיוון שעם פטירתו, הוא חוזר למקומו הטבעי ונשמתו,
שהוסיפה כל- כך הרבה אור וטוב בעולם, זוכה סוף סוף לגמול על
מאמציה. למנוחה ועונג שהיו כל- כך חסרים לה בעולם הזה. יום
פטירתו של אדם צדיק הוא יום של שמחה ולא של עצבות. זהו יום
שחוגג את השיבה הביתה של נשמה גדולה. זהו יום שכולו הכרת טוב
לבורא עולם ולצדיק שהיה שלוחו בעולם הזה.
נראה, אם כן, שזוהי צורת המוות המועדפת. מוות כגאולה ולא
כאבדון.
ניתן לומר שכתוצאה מפחד מפני המוות הבלתי נמנע התפתחה או ניתנה
לנו הידיעה והאמונה האנושית דתית אוניברסלית בעולם הבא. הידיעה
שלא הכל מסתיים כאן. יש המשכיות והמשכיות זאת היא העיקר. דתות
שונות עושות מאמצים לתאר את העולם הבא כסוג של פורקן. דתות כמו
הנצרות או האיסלאם מפנות מקום מרכזי בפסיפס האמונה שלהם לעולם
הבא. עולם הבא של שתי הדתות מתואר למעשה כמשאת נפשו, החומרית
בדרך כלל,  של אדם בעולם הזה. לרוב מותאמות האידאות כביכול
הללו לשימוש זול ומניפולטיבי על ידי בחירי הדת על מנת למשוך את
ההמון תחת שלטונם. בדרך כלל מתאפינות דתות כאלו בחוסר אמונה
וספקנות גורפים של מי שאמורים להיות מאמיניהם לגבי העולם הבא.
אצל היהדות זה סיפור אחר לגמרי. למרות שמלבד האמונה שמדובר
בסוג כלשהו של עולם רוחני לחלוטין, אין לנו ידיעה ברורה לגבי
מהותו ואופיו של עולם הבא, למרות ואולי משום כך, אין לנו שום
ספק בקיומו. דתות אחרות נוהגות לתאר את העולם הזה כסוג של סבל
שהאדם צריך לעבור או כתקופת ריצוי מאסר כזו או אחרת, כשהמטרה
העיקרית של העולם הבא היא מפלט או תגמול על הסבל. כתוצאה
מתפיסה מעוותת זו של המציאות מרשים לעצמם פעמים רבות בני אדם,
בשמן של הדתות אליהן הם משתייכים, לבצע כמה עוולות מהנוראות
ביותר שניתן להעלות על הדעת. כלפי העולם וכלפי האנושות כולה.
אינדיווידואלי או כלל אנושי.
היהדות מתבוננת על העולם הזה יותר כמו סוג של מבחן, ולא פחות
מכך, כמבצע שמטרתו היא לתקן, לשפר, ולהעלות את העולם הזה בחזרה
למצבו הטוב הבראשיתי הקודם. פעמים רבות מוזכר העולם הזה
במקורותינו כפרוזדור. נקודת מעבר, שמלבד היותה מדד אם יוכל אדם
להגיע ולזכות בחלקו בעולם הבא (ואם כן - אז היכן) היא גם מטרה
בפני עצמה.
המצווה הראשונה שעם ישראל מצווה בה היא מצוות קידוש החודש
וראשי חודשים- ולא בכדי. המצווה הראשונה מצווה לנו למעשה את
קדושת הזמן והכרה בערכו. זהו למעשה הציווי התורני וההנחיה כיצד
להתמודד עם המוות. על-ידי קידוש הזמן, ניצולו, מיצויו והמנעות
מבזבוז לדברים בטלים אנו למעשה מבצעים את תפקידנו בתיקון
העולם. הנחת הבסיס הזו היא שנולדנו לעולם הזה מתוך מטרה לנצל
את הזמן שניתן לנו בו. לא באנו הנה כדי בהכרח להנות. בשביל זה
יש את העולם הבא. מטרתנו כאן היא להבין לשם מה נשלחנו הנה.
כשאנחנו מוצאים ומבינים זאת, אנחנו מחוייבים לעשות את המוטל
עלינו. זה מה שצדיקים עושים. זה מה שכל נשמה צריכה לעשות לפי
יכולתה ומידתה. זה גם מה שמבטיח באופן חד משמעי את קיומנו
הנצחי.