יש ימים בחיים שאתה שונא את עצמך, שונא את עצמך כל כך שאתה
אפילו לא יכול להביט בראי בהשתקפות שלך.
יש קטעים בחיים שאתה יכול להיות האדם הכי מאושר בעולם וקטעים
שאתה יכול להיות האדם הכי עצוב בעולם, קטעים מהסוג של השמחים
פשוט לא נדבקים אלי.
אבל היום, היום הכל הולך להשתנות, היום אני הולך לפגוש את מי
שאני רוצה לפגוש כל כך הרבה זמן שזה מדהים, היום אני הולך
לפגוש את המלאך ששומר עלי.
כבר חודשים שאני מצפה לפגוש אותו, לפני יומיים הוא שלח לי מכתב
מלמעלה וכתב לי שהוא בא.
קמתי מוקדם בכדי להתארגן, לבשתי את מיטב בגדי ואפילו את העניבה
שכולם אוהבים ואני שונא, הסתרקתי איזה שעתיים עד שהשביל החליט
להסתדר ולעמוד באמצע. ואז הגיע הרגע הגורלי והמלאך ששומר עלי
הקיש נקישה רכה בדלת וכשפתחתי עמד בפתח הדבר הכי מקסים שראיתי
מימיי, כולו לבן טהור ומעל לראשו הילה זוהרת.
דיברנו לפחות שלוש שעות, יותר נכון אני דיברתי, הוא כל הזמן
שתק כאילו שכח איך לדבר, סיפרתי לו את כל הצרות שלי עד שמרוב
שהתפוצצו לו האוזניים הוא החליט ללכת ורק אמר שיחזור מחר.
מחר הגיע, אבל המלאך ששומר עלי לא, אחרי שלושה ימים שהוא לא בא
קלטתי שהוא נטש אותי.
התחלתי לבהות בתיקרה וכל הזיכרונות המרים שלי התחילו לרוץ לי
בראש מול עיניים סגורות, נזכרתי במיטל שזרקה אותי לטובת אלי,
נזכרתי ב"חברים", נזכרתי במורה המעצבנת לטבע מכיתה ג', נזכרתי
בשיעור היחיד שלה שהייתי ער שבו היא הסבירה על העלים, אמרה שהם
אלו שמספקים לנו את החמצן, וזה לא המלאכים כמו שכולם חושבים
אבל על כל עלה שנתלש גם מלאך מת. פתאום נכנסו בי כל מיני רגשות
שינאה למלאכים ובמיוחד לזה שלא שומר עלי יותר, התחלתי לתלוש
עלים כמו מטורף, כולם חשבו שהשתגעתי, חרשתי את כל העולם, לא
אכלתי, לא שתיתי, בזבזתי את החיים שלי בנקמה במלאכים.
תלשתי את כולם, ירוקים, צהובים, אדומים ואפילו תלשתי פעם כחול
אחד.
כשהגעתי לגיל שמונים כבר תלשתי את כולם - חוץ מאחד, כשבאתי
לתלוש אותו כוחי נשר ממני ועליתי לשמיים, שם ראיתי את כל
המלאכים על הריצפה שותתי דם, חוץ מהמלאך שלי מחייך חיוך שטני
שכזה.