מוקדש בזכרונות ישנים לקובי ביטון אשר בלעדיו הסיפור לא היה
נכתב (ואולי הוא אשם בכך).
לוניל (ניצה) היפה ולפיית הפרחים (לילך) שבהשראתה נכתבו מספר
חלקים חשובים.
לאוריאל מלונביצר שחשב ועדין חושב שיש בזה משהו.
לשכניי בפנימיה גרינוולד ובן גיגי, צחוק וחיוך של טוב לב נשלח
אליכם ממרחק השנים.
לעיר ירושלים ולהיאחזות נגוהות בדרום הר חברון.
ולזו שעזרה לי בהגהה וחשבה שיש בזה משהו, תודתי הכנה והרבה.
מאיר.

פתיחה

זו שכונה נחמדה כפי שאתה יכול לראות, חצר ענקית, דשא, פרחים,
מהחלון ניתן להבחין בנוף עירוני, אני בטוחה שאשתך תהיה מאושרת
פה.
הבטתי במתווכת דירות וניגשתי לחלון מרפסת. וכמובן, המשיכה
בנאומה, השכנים בבנין הינם מותיקי העיר, זה אמנם לא העשירון
העליון אבל אני בטוחה שאתה ואשתך תסתדרו מעולה איתם.
אני לא חושב כך, אמרתי.
למה, שאלה.
אני די בטוח שאשתי לא תהנה מהדירה, מהנוף ומהשכנים הנחמדים.
הבחנתי במבוכה קשה על פניה, נהניתי מכך, אבל אני אהנה מהדירה,
המשכתי.
מבוכתה הוחלפה במבט האומר: "אני אולי מתווכת דירות ומקצועי
להיות נחמדה אבל אתה לא מוצא חן בעיני"
ומה עם אשתך?
לא יהיה אכפת לה, את מבינה, היא איננה.
משתתפת בצערך, אמרה.
דווקא לא, מעולם לא הייתי נשוי.
אפשר לשאול למה?
לא, אי אפשר, עניתי בנוקשות.
אני נורא מצטערת על החוצפה שלי, אני נוהגת כך לפעמים עם
לקוחות, אתה יודע, לפלרטט איתם קצת, לשבור את הקרח, בנינו למי
יש כוח לאותם מילים שגרתיות, היא חייכה.
את נשואה?
כן, לעבודתי, ושוב חשפה שיניים.
חבל שהדירה ריקה, הייתי מציע לך לשתות משהו.
יש בית קפה למטה, ירקה את המילים במהירות, נוכל לחתום שם על
החוזה, מה אתה אומר?
בשמחה, עניתי.
כמו רוב הדברים בחיי, גם מעבר התאוששותי עובר דרך אישה. לא
ראיתי אותה מאז שחתמתי על החוזה ואני לא יודע למה אני שומר את
מספר הטלפון שלה, זה כנראה ריח של אישה, הריח המיוחד, מר
ומתקתק כאחד, זה כנראה עיני האישה, מגלות ומסתירות באותה
נשימה, זה כנראה הגוף של האישה, גוף שדורש חיבוק, זו כנראה
מכלול האישה, הפחד בהתאהבות ובחוסר הבנה.
אז אני עוזב את עברי והן אינן עוזבות אותי.
אולי יום אחד אתקשר.

פרק ראשון / הדירה וסביבתה

כבר שלושה ימים אני גר בדירתי החדשה, מרחרח את פינות הבית כמו
איזו חיה כלואה בשבי. ריהוטי הדל מעיד על טעמי המינימליסטי,
קומקום חשמלי בשביל להרתיח מים, מקרר לחלב, ארון לקפה וסוכר,
בסלון עציץ בודד של איזה צמח שעד היום איני מזהה מהו אבל הוא
בהחלט צהוב, בחדר השינה ישנו עושר בלתי מובן, כסא, שולחן,
מכונת כתיבה, רדיו, מיטה, ספריה וחלון שזה הדבר היחיד שלא
הבאתי לדירה.
אני אוהב לשכב ער על מיטתי בשעות הלילה המאוחרות, להאזין
למוזיקה ברדיו, להסתכל בתקרה, להדליק סיגריה ואז עוד אחת ועוד
אחת ועוד אחת ולהירדם. חלוני תמיד פתוח כך שקרני השמש הראשונות
מעירות אותי, אז אני קם, משתעל מול המראה באמבטיה, שוטף פנים,
יורק לכיור את הליחה שצברתי בליל אמש מהסיגריות, מתנגב במגבת
לחה, מכין קפה, מדליק סיגריה, יושב על הרצפה בסלון ונשען על
הקיר.
עוד יום מתחיל ואיך אני מחכה ללילה שיפרוץ, שהחושך יסתיר את
הריקנות.
אתמול שמעתי דפיקה על דלת ביתי. עצרתי את נשימתי למספר שניות,
חושב שכך לא ידעו שאני חי, הדפיקות המשיכו כמו מתחננות שאפתח
ולאחר מכן הן המשיכו יותר חזק כמו דורשות שתיכף ומייד אפתח
ולאט לאט כמו סיומת של מלודיה הן נחלשו במנגינת ייאוש, דפיקה
אחרונה והן נעלמות יחד עם גרירת רעש רגליים בחדר מדרגות ושוב
הריקנות.
יצאתי את דירתי, לא לפני שבדקתי שאין אף שכן סקרן בחדר
המדרגות, אולי מישהו שמוריד את הזבל ונורא מעניין אותו לדרוש
בשלומי, או אולי אישה בגיל העמידה אשר מוציאה את כלבה לטיול
השתנה ומה שיעשה לה את היום זו תהיה על קנקני. לרווחתי, אף אחד
לא היה בחדר מדרגות. גמעתי את המדרגות במהירות של אדם צמא
המדבר, נאנחתי אנחה גדולה כשיצאתי מפתח הבניין, מביט בשמיים
הכחולים, בשדרות העצים הירוקים, אפרוריות הבניינים, נדבך העיר.

אוטובוס תלמידים נעצר מספר מטרים לפני, מוביל מוצרים למכונת
ההוראה, ברקע שמעתי בליל קולות, מכוניות חולפות, משאית פורקת
סחורה במכולת השכונתית, ציפור יושבת על חוטי חשמל מביטה
בהתהוות הבוקר, מציצת ציוץ, מנסה להשתלב בקצב ועפה.
נכנסתי למכולת השכונתית, מאזין לטרנזיסטור ישן מנגן מוזיקה
מקרטעת ברחשושים כמו אדם חולה ששואף את נשימותיו האחרונות.
"כן, איך אפשר לעזור לך", פנה אלי בעל המכולת, אדם בשנות ה50
לחייו, מקריח בעל קצוות שיער לבנות, לבוש חולצה אופנתית משנות
ה70, מה אני יכול לומר, בעל מכולת שכונתית טיפוסי.
תן לי בבקשה לאקי ומעריב.
אתה גר בשכונה, שאל.
כן, אתמול עברתי לפה, עניתי.
המקום בוודאי ימצא חן בעיניך, מקום שקט ושיגרתי, זו השכונה
שלנו, שום דבר לא קורה כאן ואנו מקווים שזה יימשך.
אנו? "שאלתי את המכולתניק".
בעל המכולת הביט בי מספר שניות, מנסה להבין איזה זר אני ואיך
אשתלב במרקם השכונתי.
למה התכוונת באנו, שאלתי שוב.
כמובן התכוונתי לתושבי השכונה, החל המכולתניק להצטדק, אל תעלב
אבל בכל זאת אתה זר כאן, רוב השכנים חיים במקום 30, 40 שנה,
מלבד הבת של גב' קלפמן, היא עברה לגור בדירת הוריה, בחורה
מסכנה, בת 40 ועדין לא תפסה לעצמה חתן.
כמה יעלו לי העיתון והסיגריות, קטעתי את ה"מכולתניק" לפני
שיספיק לתאר לי את השומה בלחי שמאל של מר שטרמן ז"ל, אדם
שכמובן לא יכולתי לנחש שקיים.
בעל המכולת מאוכזב מכך שלא הצליח לגרור אותי לשיחה הביא לי את
מאווי, בזמן ששילמתי לו, שאל אותי "במה אני עוסק "?
אני סוכן מכירות, עניתי.
המכולתניק החל לגלות בי עניין מחודש ולא מחושד, מה אתה מוכר?
אני מוכר מה שהאנשים קונים.
המכולתניק שוב הביט בי בעין מאיימת, לכל הפחות מרוויחים בזה
כסף, "שאל בחשיפת שיניים".
שמע, אמרתי לו, אני מבלה פה כבר 10 דקות בשיחה מרתקת איתך
והדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות עלי אדמות זה לבזבז את זמנך
בעבודתך הקדושה, לכן עשה לי טובה ושיהיה לך יום טוב, אני חייב
לזוז.
השארתי את ה"מכולתניק" מאחורי בכמיהה לשוב לטעם המוגן של
ריקנתי המלאה שבדירה. צעדתי לכיוון דירתי, חוצה גן שעשועים ללא
ילדים שישחקו בו בשעות הבוקר, התיישבתי על ספסל עץ, מצית לעצמי
לאקי, מרפרף בעיתון, הקשר היחידי שלי לעולם החיצון והוא מסריח,
עם העיתון של היום לא עוטפים את הדגים של מחר, עוטפים בו נבלות
של ההווה. הנחתי את העיתון על הספסל, מתרכז בטבעות עשן שהוצאתי
מהסיגריה וחשתי שאני יוצא לאט מקצב העולם, פשוט נמצא בצד ומביט
בתנועתו של העולם, איך הוא מסתובב ומסתובב, תחושה עילאית שאני
יחידי בעולם וכל השאר הם ניצבים מעין מכונות קטנות הרצות הלוך
ושוב ללא רגשות, תחושות, מחשבות, סתם יצורים מתוכנתים ואני הוא
האלוהים, מביט באנשים, מניח להם לצור את גורלם בעצמם, לעיתים
מטה חסד לאחד מנתיני ומדבר עמו, מתייחס אליו ושוב בחרון אף אני
מגרש אותו מחסותי, שיצטרף לשאר נתיני המתרוצצים בשאיפה להשיג
מטרה ללא מטרה.
הדלקתי במחשבות האלו עוד 4 סיגריות, מדליק סיגריה בסיגריה,
העיקר שהחיזיון לא יפוג.
הוא פג.

פרק שני / את

ישנתי בביתי את שנת הצהריים בכדי שאוכל להיות ער בלילה כמו
ערפד צמא דם, להמתין לירח בכדי שיהיה לי סיבה לילל. הלילה הגיע
בלי הפתעות מיותרות, הוא החל בפומפוזיות שגרתית כשקיעה אולם
מיד כיסה את הארץ בשמיכה כחולה כהה עם נקודות זעירות של כוכבי
כסף.
כוכב מסוים מביט בי מבעד חלוני, אני מכיר אותו כבר מילדות, יחד
הוא העביר אותי את שלבי הילדות לבגרות למצבי העכשווי. כמעט כל
לילה הוא מביט בי, דוחק בי להרהר בך, לסבול בך.
אין צורך אני אומר לו, גם בלעדי נצנוצך אני חושב עליה.
מעניין מה שלום זו שהייתה אהובתי, כיצד ומה היא חשה? אין יום
שאני לא חושב עליה וסבלי מתארך כל לילה, איך שהייתי רוצה להיות
לידה, לראות אותה, ללטף את שיערה, להביט בעיניה, למחוק כל
שנייה מהרגע בו עזבה, ולמה המציאות חייבת להיות מגבילה, למה זה
לא יכול להיות פשוט?
ייתכן שרק כך אנו מעריכים את אשר האל איווה לידינו.
זה לא קל להעביר יום שלם במחשבות עלייך, בדו שיח דמיוני הנערך
בראשי, בציפייה לאום שעות הזיה שאני משוחח איתך, בזמן שאני
שוכב במיטת חדרי, צופה בתקרה, בצללי הירח על הקירות ואז שמך
ודמות עולים מרעש העיר. הישארי עמי מעט, אני פונה לדמותך,
הישארי עמי אף כשאעצום את עיני ואירדם. דמותך מחייכת אלי בחיוך
של טוב לב, "טיפשון, הרי אני אתך גם כשתירדם".
אם כך, עזרי לי להישאר ער שאוכל לראות אותך עוד ועוד. את
מחייכת, מנשקת אותי בנשיקת לילה טוב, אני נרדם.
בחלומי, אני ואת על ראש הר, צופים לאופק בשדות חיטה זהובים,
רוח מבדרת את שיערך, שנינו מכונסים בעצמנו, נפעמים מהנוף. אני
כמה לדעת מה את חושבת ברגעים הללו, לראות את מחשבותיך עפות
ברוח כך שאוכל לחוש את הקולות, את מסובבת ראשך לעברי, אתה
רואה, את אומרת, "אני פה אף כשנרדמת".
קרני השמש דוקרות את עיני, מכריחות אותן להיפתח, המולת היום
מחרישה את אוזני, תנו לי רק כמה דקות, רק כמה דקות שאוכל
להיפרד ממנה כראוי. צעדי אנשים בחדרי, אני פותח את עיני ואת
הרחק ממני.
דיברת איתה? הם שואלים.
לא רק דיברתי איתה, גם פגשתי אותה, אני עונה.
הם מביטים בי בחוסר אמון. את יודעת שזה נכון וזה מספיק לי, ואז
לעיתים בשעות הערב, מול שקיעה פראית ביופייה אני נעמד מול
הנוף, לבדי באין רואים, מעלה בראשי את צלילי קולך, משחזר את
חזותך והנה את שוב עומדת מולי ומחייכת.
שלום, אני אומר מעט נבוך.
אני פה איתך
איתך.
מילותייך מהדהדות, מרחפות לוואדי שממול.
תודה, אני לוחש.

פרק שלישי / גב' הניניג

הרמתי ראשי מהכר, חש בשאריות הלילה עוטפות אותי, הבטתי בשעוני,
8 בבוקר, חייכתי למראה הספרה. החלטתי שהיום אשתמש במכונת
הכתיבה שלי, אם ברצוני להיות סופר אז כדאי שאעשה זאת בצורה
הנכונה, במאמץ ובנגיעה בדף, שכל מילה תהיה המילה, שאצבעותיי
ייצרו בכוח ובעוז את דמויותיי, אכה בהם ללא רחם בפטישי
מכוונתי, אעדן אותן במחיקות עטי, אמלא את פחי בסיפורים שלא
יסופרו אף פעם.
כשאני כותב אני מבין את פיגמליון, אהבתו העזה לפסל שיצר, היחסי
תלות בין אמן ליצירתו, כל יצירה הינה פיסת חיים של היוצר. אצלי
זה יהיה הפוך, קודם אהבתי וכעת אגמל מאהבתי.
התיישבתי מול שולחן הכתיבה, מביט בדפדפת ניר לבנה, מתגרה בי
שאכתוב בה, שאדע אותה.
שמעתי דפיקות על דלתי.
לעזאזל רטנתי, דווקא עכשיו כשאני רוצה לכתוב. קמתי ופתחתי את
הדלת, אישה בשנות ה70 לחייה עמדה על הסף.
שלום, אתה בוודאי הדיר החדש, "פנתה לעברי".
דקת הבחנה חשבתי לעצמי. כיצד אני יכול לעזור לך, שאלתי.
אני גב' הניניג מוועד הבית, אפשר להיכנס?
חיכיתי מספר שניות והכנסתי אותה לדירה. הייתי מציע לך לשבת אבל
כפי שאת רואה אין לי הייכן להושיב אותך, בעצם יש לי חדר אחד
מרוהט אם לא אכפת לך לראות את חדר שינתי.
קיוויתי שהיא תירתע, תאמר את אשר באה לומר ותצא, אולם היא
נשארה לעמוד. הובלתי אותה לחדרי, מכונת הכתיבה כנראה צדה את
עינה משום ששאלתה הייתה
אתה סופר?
בהתהוות, עניתי.
זה טוב, אמרה, זה טוב.
תרצי לשתות משהו, החלטתי להמשיך את המשחק של המארח המתחשב.
כוס מים יספיק, אמרה.
טוב מאוד אמרתי, אתמול סיימתי את השמפניה ולא נותרו עוד כוסות
לשבירה. היא צחקה בצחוק צלול, צחוק שלא ציפיתי מאישה בת 70
ומשהו, צחוק של נערה, הלכתי למטבח, מוציא כוס מהכיור, שוטף
אותה לשם שינוי וממלא אותה במים מהברז, כמה זה כבר יכול להזיק
לאישה בת 70, חזרתי חרש לדירה כמו רסקולניקוב בלי גרזן, מביט
בה חוקרת את מכונת הכתיבה שלי, נכנסתי לחדר, מושיט לה את כוס
המים.
גרמניה, אמרה.
סליחה, שאלתי.
דויטשלנד, דויטשלנד איבר אלעס, המכונה, תוצרת גרמניה.
צריכה להיות עם זה בעיה, שאלתי.
אני יכולה לשבת, יש לי בעיות של קוצר נשימה.
בבקשה, הראיתי לה את הכיסא היחידי בחדר ואני התיישבתי לעומתה
על מיטתי. גב' הניניג לגמה ביד רועדת את כוס המים, חושפת
בכוונת 2 ספרות כחולות מקועקעות על זרועה, הספר 1 ו- 6 לכדו את
עיני.
את היית שם, "אמרתי כקובע עובדה".
ידה רעדה כשהחזיקה את כוס המים צמוד לשפתיה, טיפות מים נשרו על
סנטרה, העדפתי לא להעיר לה, זקנה, דבר כזה אכזרי, התפכחות של
האדם, צמרמורת חלפה בגופי.
אתה סופר, אמרה, על מה אתה כותב?
דברים שיגרתים, אהבה חיים ומוות.
אהבה, חיים ומוות, חזרה על דברי, שלושת הכוחות הקדושים.
למה את מתכוונת?
"מי שלא אכל מעולם לחמו מתוך צער/ מי שלא כילה שעות לילו בהמית
רוחו/ נעגם מדמע וציפייה לאורו הבהיר של שחר - / לא ידעך, אתה
הקדוש בכוחות"
את כתבת את זה?
לא, זה ציטוט של גתה, מי שלא אכל לחמו מתוך צער, זכיתי לכך,
לרוב אכלתי מתוך צער, מי שלא כילה מעולם שעות לילו בהמית רוחו,
כמה לילות כיליתי בשביל לכלות עוד לילה ושלא יכלו אותי, נעגמת
מדמעה, מצפה לאורו הבהיר של שחר, שהאנושות תפציע, ידעתי את
הקדוש בכוחות, אהבה, חיים ומוות.
לקחתי סיגריה מהשידה שליד מיטתי, הצתתי סיגריה, הצעתי לה גם
והיא נטלה.
אל תביט בי כפי שאני נראית כיום, הייתי פעם פרח, שושנה שטפחו
אותה, לילות של ואלס בבתי קפה בווינה, מחזרים מכל המינים
והסוגים, החיים חייכו אלי ואני חייכתי לעברם חזרה, אך חיוך
החיים נמוג ונותרה רק לסת פעורה, חושפת שיניים כמו חיית טרף,
ממשיכים וממשיכים, למה ובשביל מה, ממשיכים וממשיכים.
היא לקחה שאיפה ארוכה מהסיגריה, נושפת את העשן אל התקרה.
עשן עולה ועולה, המשיכה לדבר, עולה ועולה מבקש להתחבר להוויה
הוויה האין סופית.
מבטה מזוגג נעוץ בעבר, ידה חדלה לרעוד, נעמדתי, חש מסוחרר קמעה
מהעמידה הפתאומית שלי ואז היא הביטה בי.
אם אתה רוצה להיות סופר טוב, אתה צריך לכתוב גם על האדם
והשנאה.
שתקתי.
אני נורא מצטערת שגזלתי את זמנך, מה שרציתי לומר זה דברים
שגרתיים, סיבות המוציאות אותי מהבית.
דלתי תמיד פתוחה אלייך, אמרתי, לך, לילדייך ומשפחתך.
אם כך, היא תהיה רק חצי פתוחה, היא צחקה, את כולם השארתי שם.
מצטער.
כן, גם אני, חייכה. לווה אותי לדלת.
לוויתי אותה לדלת, לפני שיצאה אמרה שהיא תשלח לי בתיבת דואר את
חוקי וועד הבית, חוקי נירנברג כינתה זאת בציניות.
נותרתי שוב לבד ובנוסף לבד עם זיכרונותיה.
למחרת החלפתי את המכונה, כעת היא אמריקאית, צריכים להגיד להם
תודה על כך שהם המציאו את הדמוקרטיה, והם דווקא סימפטיים
בעיני.

פרק רביעי / פאפא

אני כמעט חודש בדירתי, האנשים היחידים שאני מכיר הם גב' הניניג
ובעל המכולת שאיני חושב שאי פעם אטרח לדעת מה שמו ומהותו
בעולמנו.
גב' הניניג מזמינה אותי לעיתים אליה לדירתה, מכינה לי תה חריף
ועוגיות. אנו יושבים בסלון, מאזינים לתקליטים קלאסיים,
הוואלסים של שטראוס הם החביבים עליה. פעם אחת כשהיא ערבב
לשנינו ברנדי בתה, הזמנתי אותה לרקוד, נענו כחצי שעה, מדדים על
השטיח בסלונה. היא דברה איתי בגרמנית, לא הבנתי מילה אחת מלבד
השם פאפא שחזר שוב ושוב.
רציתי לשאול אותה מיהו אותו פאפא, אבל היה מאוחר מידי, היא
צנחה על הכורסא ונרדמה. עזבתי את דירתה, עולה בלחש חזרה
למאורתי, הרגשתי שיכור אז התיישבתי מול מכונת הכתיבה מעלה באוב
את פאפא שלה.

קוראים לו פאפא, רק פאפא.
מעולם לא שאלתי אדם מה מהות שמו ואני לא מתכוון לעשות זאת אף
בנוגע אליו, למרות שהוא הדמות הכי ציורית שאי פעם הכרתי. הדבר
הוודאי שאני יודע עליו זה שהוא שיכור רוב הזמן.
פאפא אינו זוכר את גילו האמיתי, ייתכן 30, 40, 50, ואולי אף
מעבר לכל גיל ביולוגי. כשהוא פכח ניתן להבחין בו יושב על ספסל
ציבורי בוהה בעצים וזמנים שרק הוא הכיר וידע. האנשים ברחוב כבר
התרגלו אליו, כפסל מהנוף האורבאני, מביטים בו יושב על הספסל,
חבורת יונים הומות מעליו, איני יודע אם היונים ריחמו עליו או
התייחסו אליו כקדוש נוצרי עתיק, מסוככים מעליו על העולם,
משמשים לו כשכינה.
פאפא תמיד קם מהספסל לאחר השקיעה, בזמן שפנסי הרחוב נדלקים,
מדדה בהילוכו הכפוף לבית הקפה שבשכונה. לכנות את המקום בית קפה
זה יהיה מעט מוגזם, זה מזכיר יותר קיוסק עם כסאות ושולחנות
בחוץ, מקום מפגש לעלובי החיים.
יש לו שם מקום קבוע, כסא בקצה הבית קפה, נושק בין שפת המדרכה
לכביש, שם הוא מתיישב בלילות, שותה את עצמו למוות, שורף את
נשמתו בבדלי סיגריות שאסף מהרחוב. בעל הבית קפה זוכר את פאפא
עוד כשפאפא היה בכדור הארץ ולא רק עם גופו בלבד, לפעמים כשפאפא
שמע מנגינה מוכרת היה נדלק זיק בעיניו, חיוך סמוי מבין שפתותיו
ואצבעותיו מטופפות על השולחן, אלו היו הדקות היחידות אשר בהן
יכולת לשוחח עם פאפא.
"כן, ראיתי הכול, היה אומר, ראיתי הכול וחוויתי הכול ומעל הכול
את האכזבה".
לפעמים הייתה מגיעה אישה לבית הקפה, נעמדת לצידו, פאפא היה
מעיף בה מבט, מאשר בעיניו הכחולות שהוא מכיר אותה ואז מטה ראשו
חזרה לכוסית. האישה הייתה מניחה את ידה על כתפו של פאפא ומסירה
במהירות מפחד. סיפרו לי שפעם פאפא הרג בן אדם שהעז להניח עליו
את ידו, עד היום אנשים לא יודעים אם זו אגדה או לא אבל כששאלו
פעם את פאפא על כך הוא ניפץ כוס זכוכית בעזרת שתי אצבעותיו
בלבד.
זה פאפא מהסיפורים.
את פאפא האנושי זכיתי להכיר בנסיבות מיוחדות שרק הגורל עיוור
ככל שהוא יכול להיות הפגיש. זה עוד היה לפני שעברתי לגור
בשכנות לפאפא, אני זוכר שהיה זה יום שמשי במיוחד. מזג האוויר
היה נחמד באופן מחליא שבא לך להקיא מרוב נחמדותו, השמש זרחה,
רוח קלילה נשבה, הדוור בירך אותי בשלום קולני, כמעט שכחתי, היא
אספה את החפצים ועזבה, משאירה לזיכרון מספר שיערות בודדות על
הכר ומכתב פרידה שהיה נחמד אולם נראה לי שהוא כוון לבחור בשם
ג'ון בו היא מסבירה לו, זה לא אתה זה אני, זה לא אני זה אתה,
זה לא אני ואתה זה שנינו, יודע מה, זה אתה.

האמת, לא הופתעתי, ידעתי שזה הבחור המסתורי שאתו היא משוחחת
בשעות המוזרות של הלילה. תמיד כשהייתי מתהפך במיטה ומגלה שצד
ימין ריק מלבד שקיעת גופה בסדין, הייתי מצית סיגריה, מחכה
שתשוב עם חיוכה הקסום.
לאן הלכת, הייתי שואל.
לשום מקום מיוחד, הייתי צמאה.
תשובה תמימה של ילדה בת 12 אשר נתפסה גונבת ממתק, צמאה אבל
למה, הייתי מהרהר בין שאיפה לשאיפה מהסיגריה. בינתיים היא
הייתה נכנסת למיטה מתכסה בשמיכה וגבה אלי. הייתי מעשן את
הסיגריה עד סוף הפילטר ונרדם ללא שינה.
אותו בוקר ידעתי שבנוסף לסיגריות אזדקק לבקבוק ברנדי טוב.
הגעתי לעבודתי בזמן כלומר באחור של 15 דקות תהילה, מבחין שחפצי
נעלמו משולחני. משונה, חשבתי לעצמי, "איך היא הצליחה לקחת את
החפצים מהמשרד?"
המנהל עזר לי בתהייה הקיומית בכך שהסביר לי שאני מפוטר.
איזה עולם נפלא של לואיס ארמסטרונג רץ לי בראש במקביל עם "תמיד
תסתכל על הצד הבהיר של החיים" של מונטי פייתון שבצירוף מקרים
נדיר היה השיר ברדיו באותה שנייה.
הסתכלתי על הצד הבהיר וזרקתי את מכשיר הרדיו על הרצפה, הוא
המשיך לזמזם מספר שניות ונדם, דווקא עשה לי טוב. איש האבטחה
היה נחמד אלי, אפילו הוריד ממני אישית את תג הזיהוי. שיהיה לך
יום נחמד, "אמר כשפסעתי ממקום עבודתי במשך 12 שנה". קרירה של
12 שנה נארזה בקרטון של 12 שניות. הלכתי ברחוב ללא יעד, הלילה
התרסק משום מקום על העיר, נעצרתי מול בית קפה מאולתר, הבית קפה
של פאפא. נכנסתי פנימה, מתיישב סמוך לשולחן עם שמשיה חצי
מקופלת.
במה אפשר לכבד אותך, "שאל בעל המקום שהיה גם המלצר וכנראה גם
שוטף הכלים".
תן לי בקבוק של מציאות וכוסית ציאניד, עניתי.
אדם לבוש מרופש וזיפים נוקשים גיחך בשולחן ממול. זה הדבר הכי
פיוטי שזכיתי לשמוע במקום הזה, מזה כמה זמן?
מהשנייה שאתה פיכח, "ענה בעל הבית".
המרופש קם והצטרף לשולחן שלי, נעים מאוד, הושיט את ידו לעברי,
יש לי שם אבל לרוב איני זוכר אותו, כולם קוראים לי פאפא, תרשה
לי להזמין אותך למשקה.
לחצתי את ידו, יד נוקשה, יד של פועל בנין, אולי צבע.
זה בסדר, אמרתי, היום אני מזמין, תן לי בקבוק ג'יי אנד בי
לחמום הקנה.
אין לנו אמר בעל הבית קפה, ושם בקבוק של ערק על השולחן, עם 2
כוסות זכוכית רגילות
גם טוב, "אמר פאפא ופתח את הבקבוק ומזג לשנינו".
אז מה הסיפור שלך, שאל פאפא
הסיפור שלי? פשוט היה לי יום נפלא בעבודה, אישה המחכה לי בבית,
חיים נפלאים באורות הכרך שהחלטתי לראות איך אנשים אחרים חיים.

מה אתה אומר? ואני חשבתי שזה קיים רק בסרטים, גיחך פאפא.
בנתיים מזגנו לעצמנו עוד כוס.
סאלוט פאפא
סאלוט.
במה אתה עוסק, שאל פאפא
הייתי פעם סוכן מכירות עד היום בבוקר כשהתברר לי שבעצם מכרו
אותי, אתה מבין מה הבעיה אצלי פאפא, המצפון שלי לא נותן לי
למכור את המוצרים שהם אמורים למכור, כלומר את עצמי וכשכבר
מכרתי את עצמי תמיד השארתי קבלה שיוכלו להחזיר את המוצר הפגום
ולקבל מוצר עוד יותר פגום, מלבד היום, היום חברה שלי השאירה לי
את הקבלה ללא דרישות החזר והבוס שלי שיחרר אותי מכל מחויבות
לחברה, הפרטית והאנושית.
פאפא מזג לעצמו עוד כוס, לוגם בשקיקה ובעיניו הבנה.
ומה הסיפור שלך, שאלתי.
פאפא הדליק לעצמו בדל סיגריה, משהה את הגפרור הבוער בידו, מביט
מהופנט עד שהוא מעוכל כולו מהאש, ייתכן שזה היה הסנה האישי של
פאפא, ההתגלות, רחמי שמיים, פאפא דיבר.
"אתה מנסה להניח לעבר, לתת לו לשקוע, לטבוע, שיישאר עמוק
במצולות אבל הוא תמיד חוזר, כמו איזו אוניית רפאים, מעין
הולנדי מעופף, חותר וחותר מסביבך, אתה כבול, מתייסר, אתה עדין
זוכר".
זוכר מה, פאפא?
"זוכר את מה שליבך אינו נותן לשכוח, זוכר את חיוכה, מבטה,
דיבורה, זוכר את אהבתך אליה, את ההתאכזרות שלך ואם היא הייתה
חיה היום היא הייתה איתי".
מי פאפא, מי?
"אדם הוא מה שהוא מהיום שבו נולד עד היום בו ימות, מין הארץ
באנו אל הארץ נשוב, עפר לעפר, אפר לאפר".
למה פאפא, למה?
כאן סיפורנו נפסק.
הוא לא תם, פשוט נפסק באמצע היכן שמתחיל להיות מעניין, היכן
שהאירועים מתחילים להשתנות, להתהפך, שם הוא נפסק.
הכול התנהל על מי מנוחות, הרע עדין לא הופיע משום שהטוב עדין
לא נולד, מציאות רגילה, האהבה אינה אהבה כי אין את מי לשנוא,
היא אף פעם לא אמורה להופיע בעמוד הראשון, הכול כרגיל, משעמם
כפי שמשעמם אמור להיות אבל כעת הסיפור נפסק.
הרע עומד להופיע, שנאה מפעפעת לתוך דפי הספר, לנשמת הקורא,
מתחיל להיות מעניין, זה הזמן להפסיק.
האם ניתן להפסיק, האם ניתן לשמור את אשר גלוי ופרוץ לעין
חטטנית?
רצוי שאעשה זאת, היא נסעה ואיננה.
אני רוצה שכל העולם ידע שהסיפור נפסק, הכול נגמר מבחינתי, יותר
לא אחשוב עליה, לא אדמיין את קולה, זה חייב להיפסק עכשיו,
עכשיו.
חברים נחמו אותי, לפחות כך חשבו וזה מה שטוב אצל חברים, הם
מופיעים בדיוק ברגע שאינך רוצה שהם יופיעו, כמו ביום שעזבת.
כמות הלכלוך שהם שפכו עלייך גרם לי יותר ויותר לרצות בך, גרם
לי לשנאה עיוורת, זה בהחלט חייב להיפסק.
מספיק, אני חייב להפסיק, לא לכתוב עוד פיסקה אחת אודותייך.
רק עוד כמה מילים, מילים שלא תקראי ואף אחד אחר לא יקרא.
אם אף אחד אחר לא יקרא, אז למה בכלל לכתוב אותם?
לכתוב כדי שאפסיק לכתוב, כדי שארגיש שחובתי מולאה, כדי שאוכל
להפסיק להתייסר, למרק את חטאיי הקשים כלפי האל שבאדם.
אהבתי כלפייך הינה קשה, בלתי צודקת, אולם נכונה.
כאן האלים דורשים שאפסיק, נשאר רק...

הבטתי ביצירתי, חש כמיהה לסבל שנגרם מכתיבתה, הוצאתי את הדף
מהמכונת כתיבה וכיביתי את האור, שולח זר נרקיסים לגב' הניניג
ופאפא.

פרק חמישי / השכן

האיש העצוב חי דלת מול דירתי.
אני רואה אותו כשאני נמלט מדירתי בכדי לשאוף מעט מה שמכונה
אוויר צח עירוני, דווקא לו אני אומר שלום, הוא עונה שלום מנומס
ורפה, מביט בי בעיניו העצובות. אני לא יודע מה מושך בו, אולי
המראה הגרום, שעירו השחור כמו פחם אולם נראה לי שזה עיניו
החומות השקועות, ממש זר ומצמרר, דה ז'ה וו.
לא פעם רציתי להעיף מבט בדירתו, להיכנס ולומר שבדיוק נגמר לי
הסוכר ואולי יוכל להלוות לי, אבל פחדתי, פחדתי לפגוש את עצמי
ומה עוד שיש לי סוכר.
באחד הימים שכבתי במיטתי, מאזין למוזיקת ג'ז ברדיו כשנשמעו
דפיקות על דלתי, פתחתי את הדלת והאיש העצוב עמד שם.
אני מפריע? שאל.
מה פתאום עניתי, היכנס.
האיש העצוב נכנס לדירה ונעמד במרכז הסלון, כתפיו שחוחות מעט
ומבטו לשולי נעליו.
סיגריה? שאלתי.
לא תודה, הוא ענה, מביט בי בביישנות. שמעתי מוזיקה בחדרך, איזה
סוג של מוזיקה זו?
ג'אז, עניתי, אתה מכיר ג'אז, לא?
מה זה ג'אז? שאל.
קשה להסביר מה זה ג'אז, זו מוזיקה מאולתרת, מעין שחרור מכבלי
העבדות של התווים.
כלומר, שאל העצוב, "אין היום עבדים האם לא כולנו עבדים של
משהו?"
עיניו היו נעוצות בחלל הסלון מביטות לאיזשהו מרחק שלא ידעתי
שקיים, יכולתי להישבע שמבטו חדר את קירות דירתי והמשיכו לבהות
הלאה והלאה.
אממ... ניסיתי לכחכח בצורה לא משכנעת, לא אמרת לי את שמך.
הוא הביט בי לשנייה, אינו מבין מי אני והיכן הוא נמצא.
סלח לי הוא אמר, האם יש בעולמנו חשיבות לשם, זה מייצג משהו?
שתקתי משום שלא הבנתי את השאלה, העצוב קלט את מבוכתי.
תראה, התחיל להסביר, מהיכן שבאתי אין חשיבות לשם אלא רק לשני
דברים, חד נוגד את משנהו.
מהם הדברים?
האדם והמערכת, השיב. כשהשאלה הגדולה היא לאן אנו שייכים,
לדוגמא, אתה מתעניין בשמי משום שהמערכת הכתיבה לך קודים של
נימוס, דע מיהו האדם מולך, אולם אם אני אשאל אותך מהו שמך יהיה
זה על מנת לדעת אם הינך אדם כמוני?
איזה אדם אתה? שאלתי
אני אדם המאזין לשירת החיים ויודע שהיא גוססת, אסביר לך,
כשהאדם היה לבדו בעולם, העולם היה מלא בשירה תמה של חרות, שירה
שהשתלבה בטבע השואף לחיות עד השנייה האחרונה לפני המוות אבל
האדם נולד עם טבעו, המלאכותיות.
אני לא מבין, "אמרתי לעצוב שהחל מעט לערער ולהפחיד את גלי
מוחי".
העצוב שתק למספר שניות והמשיך.
חי פעם אדם אשר ניסה להחיות את שירת האדם, תומאס מור היה שמו,
אולם המלאכותיות הפכה את אוטופיה לקטסטרופה, לדבר אשר לא יגיע
אי פעם למימוש, לשלילת חלומות האדם, לדבר שנעים לקרוא בספרים
ואני מתבונן בכל זה ואיני יכול לעשות מאומה, המלאכותיות חזקה
מדי.
אף פעם לא חשבתי על כך, אמרתי, אבל עם כל המילים היפות, סוף כל
סוף חייב אדם להשלים עם גורלו.
והיכן התקווה? שאל.
התקווה היא שאתה ממשיך ושורד.
אני לא חושב כך, הרים את קולו העצוב, האדם יוצר מלאכותיות ובכך
את השמדתו.
אתה מגזים, "התחלתי להרגיש לא נוח עם העצוב, רקותיי החלו להלום
בי".
האומנם כך? אני מגזים? כשהאדם יצר את האטום הוא יצר אותו
למטרות אנושיות וראית לאלו מטרות אנושיות האטום הגיע.
זה לא אשמתי, עניתי בלחש, כורע מחולשה על הרצפה הריקה של
הסלון.
כן, די נוח לומר זה לא אשמתי, האם אנחנו לא אומרים זאת תמיד,
זה לא אשמתי, כשהעולם נהפך לכפר גלובאלי קטן, כשאנשים מנסים
לחיות בשלווה ויקיריהם נרצחים בשל אידיאליים פשוטים, האם כשזה
נוגע למשפחתך, גם אז אתה אומר זה לא אשמתי, משפחת האדם היא לא
משפחתך?
אני לא מבין, צעקתי, "אתה חושב שאני אלוהים, שאני יכול לתקן את
המצב, לשנותו"?
לא, אנחנו גרועים מכך, אנו בני אדם התופסים את מקומו של
אלוהים.
נשכבתי פרוש ידיים על הרצפה, מותש והלום, רציתי להכות את אותו
זר שהכנסתי לביתי, רציתי להשמידו, ידעתי שהוא צודק, הוא צודק,
אני צודק.
מי אתה? מה שמך?
אני?
כן, אני.
קפקא, פראנץ קפקא, אומן האבסורד, סנגור האדם נגד המערכת, ואתה,
אמור לי מי אתה?
מי אתה? מה שמך?
אני?
כן, אני.
אורוול, ג'ורג' אורוול, עבד המחשבה והמערכת, רק עבד.
בבוקר קמתי מהרצפה, אני חייב להפסיק עם הזיות, השכנים עוד
יחשדו במשהו.

פרק שישי / שתיקתך

   " זמן לוקח סיגריה, אצבע ועוד אצבע, סיגריה"
        דיויד בואי.


אני לא יודע מה לומר לך, לכן אני כותב.
כמה אני יכול לכתוב, כמה אפשר לחשוב בלילה, כמה אפשר לשמור
בפנים, תגידי לי, כמה?
מתי תבחיני סוף כל סוף, מתי תפתחי את העיניים, הרי עוד מעט אני
נעלם והולך. ידוע לי שזה לא יעזור, את תמיד תהיי בזיכרוני,
בראשי, בליבי, בכל סיגריה שאדליק, אני אוהב אותך קידו.
לא, אני לא אשתנה בשבילך, לא אגרום לך את התענוג הזה, תחיי איך
שאת רוצה וכיצד שבא לך, אני הולך ונעלם, כך רצוי לשנינו קידו,
כך זה רצוי.
לא יודע מה לומר, עדיף שאשתוק, אין לי כוח, אני עייף ואת יפה
מדי בשבילי, יותר מדי יפה.
אם אתחיל לומר את אשר אני חש, שנינו נפגע, לכן אני לא יודע מה
לומר לך וחץ מזה למה את אינך אומרת כלום, כהרגלך שותקת, תגידי
לי למה?
את שותקת.

פרק שביעי / אני ואופל

צמרמורת.
אני רועד מתחת לשמיכה, ריח זיעה חריף נודף בחדרי, שוב הכאב
הזה, אני לא יכול יותר עם הכאב הזה. מתכווץ לתנוחת עובר, מנסה
לשאוב מקור חום, ידיי מתחת לבית השחי, סובל, סובל מאוד. שוקע
לתוך חשיכה מעורפלת, רוצה להקיא, כאילו שאני מפליג בספינה על
ים סוער, אולי אם אשנה את התנוחה לא אקיא ואם כבר אקיא אז לא
על עצמי במיטה.
די אלוהים, אני לא יכול, מזהה את קולי בשטף ההזיות הצורמות
בראשי, צאו לי מהראש, תפסיקו. שוב אותם קולות, דיבורים ללא
הפסקה, ללא שום היגיון, לא נותנים לי לישון.
הזיות.
אני נמצא במאבק במציאות אחרת, עולם אחר, היגיון שונה. אם רק
אצליח לחשוב טוב אוכל לנצח את החושך, צריך לחשוב טוב, לחשוב
חיובי, לחשוב על אור ואז הלבן ינצח.
האופל משחק היטב, יש לו גייסות עצומים שמצליחים להשליט את
החושך השחור, אני נסוג ונסוג. ראשי כואב, ובל מכאבים חדים,
מתפרע במיטה, מעיף את הכרית אל הרצפה, אני חייב לצאת מההזיה
הזאת, אני מפסיד בה.
זקן מופיע לעברי בהזיה.
למה אינך משתדל יותר צועק עלי הזקן, בתוכך נמצא הכוח, תתחיל
לחשוב.
אני מתאמץ, במאמצי אני רואה שהצלחתי להפיק אור, לכבוש חלק פעוט
מהחושך. "המשך כך, צועק הזקן".
אני ממשיך אולם האופל משיב מלחמה, חושב הוא מחשבות רעות, פיסת
האור שלי נעשית שחורה. מביט לצדדים, מחפש את הזקן, אני לא רואה
אותו, האופל מנצל את ייאושי, כובש עוד חלקים באישיותי, אם רק
היה לי דרך להשיב לו בצורה פיסית, הייתי משתמש בכל מידת
האכזריות הטמונה עמוק באישיותי.
אופל מופיע מולי, מדבר איתי במחשבות.
אין כאן מקום לפיסיות הוא צוחק, "אני זה אתה, אתה זה מה שהיית
רוצה להיות, כמו כולם, כמוני".
אין עתיד לחושך ואפלה, אני עונה לו, העולם אינו מסוגל להתקיים
כך.
את מי מעניין העולם, צוחק אופל, "מעניינת אישיותך, אתה חושב
שקל לי לשכון מדוכא בלבבות האנשים, לא לבוא לידי ביטוי מלבד
מקרים בודדים שנזכרים בי ומנצלים את כישורי ושוב מופיע לו
המוסר ואז מתביישים בי, מחביאים עמוק בלב, כובלים בשרשראות
צדקניות, מעולם לא קיבלתי תשואות ומחיאות כפיים על האמנות שאני
מייצג".
אתה אומן? שאלתי.
אינך חושב כך, לא ידוע לך שנסיך האופל הוא ג'נטלמן?
ידוע לי, עניתי, כשאתה במיטיבך אתה רע באופן איטי ומתמשך, אתה
מכיר את כל נקודות התורפה, איפה להכות בבן אדם, לגרום לו
לשאול, למה זה קורה דווקא לי? לסדר את המערכות שזה לא משנה מה
יעשה, קלפי המשחק יהיו לרעתו, להביא אותו למצב שיתחיל להאמין
שזה בגללו ואז...
ואז, קטע את דברי, "אני מראה לו את הדרך, עוטף אותו בחוזקה,
מלמד אותו לנצל את המציאות לתועלותיו האישיות, מראה לו את
היופי שבאדישות, מצרף אותו לרוב החברה האנושית, פוטר אותו
מהתנצלויות מיותרות, תחושת כוח, תחושה של שליטה בענייניים, אדם
לאדם אינו זאב, זאב מפגין נאמנות, אדם לאדם אויב, נאמנות רק
לעצמך".
בהכרתי הקלושה שנותרה בהזייתי חשתי איך לחץ דמי צונח, מעורפל
חושים נסחף לחושך, דמותו של אופל נעשית מטושטשת, ורידי ראשי
פועמים בטירוף, האם כך אנשים מרגישים לפני שהם מתים בשינה?
את, שמעתי את עצמי צועק.
הופעת בהזייתי, מושיטה את ידך לעברי, מושכת אותי מתהום עמוקה,
מעולם לא הבנתי למה את מתביישת בכפות ידייך, באצבעותייך
הקטנות, כמו כפות ידיים של דובי היית מתבדחת ומעבירה אותן על
פני המתוחים.
מה את עושה כאן?
כולך אור, עטופה בלבן, הרמת את אצבעך לשפתי וסימנת לי לשתוק.
אופל הביט בי, מצפה שאחבור אליו, שמעתי את קולך בראשי, תחשוב
טוב יהיה טוב.
עוצמה חושנית סחררה אותי בתענוג, פיסות אור הדפו את החושך בכוח
ובמהירות, אופל התפוגג.
התעוררתי, מבחין בשמיכתי שרועה על הרצפה, קמתי מהמיטה, מדדה
כשיכור לכיוון האמבטיה, שוטף את פני בכיור, מביט במראה המום,
מקרב את פי לפיית הברז, לוגם את המים כמו נשיקה צרפתית, חוזר
לחדר, מביט בספורים שכתבתי מונחים בתוך מכונת הכתיבה, הדלקתי
את הרדיו והתיישבתי מול השולחן, תופס את ראשי בידיי
איך אני מאבד את השפיות או מה שנותר ממנה?

פרק שמיני / אגדה מציאותית

בדקתי במקרה את תיבת הדואר שלי, עניין גנטי הטבוע עמוק בתת
הכרתי, אולי מישהו חושב עלי, נאמר חושבת ליתר דיוק?
עיני נפתחו בפליאה כשהבחנתי שישנה מעטפה בתיבה, עפעפי התכווצו
כשהבחנתי שזה לא כתב ידה, באמת הגיע הזמן שאפסיק להיות תמים.
פתחתי את המכתב, זו הייתה הזמנה של גב' הניניג לבקר בביתי עם
חברתה. מוזר, תמיד חשבתי שהמזמין צריך לשלוח הזמנה לא המוזמן.
הצצתי בשעונה וגיליתי שיש לי עוד 3 שעות להיות מארח למופת,
עליתי לדירתי, סידרתי את הספרים שברצפה חזרה למקום מנוחתם על
המדף שבספריה, טיאטאתי את הרצפה מבדלי סיגריות לא גמורים, מדפי
טיוטה זרוקים שהחמיצו את הפח, את שולחן הכתיבה הוצאתי מחדר
השינה למרכז הסלון, בחודשיים שאני כבר גר כאן הצלחתי לקנות ספה
משומשת שראתה כבר ימים יותר יפים והנה אני יכול לכנות את החדר
המרכזי בדירה תחת השם הנבחר, סלון. עבודה של חצי שעה ואני אדם
מהיישוב במוכן לארח בנית תמותה.
הסתובבתי בסלון, גאה במעשי ידי, מה עוד חסר...?
כמובן, איך שכחתי, כיבוד.
ירדתי למכולת בתפילה שלא יציק לי בשאלות מיותרות
מה שלומך, "שאל המכולתניק".
נהדר, "עניתי ולוקח את מצרכי ומשלם". לפני שיצאתי לגמרי
מהמכולת הסתובבתי ודרשתי בשלומו
תודה לאל, ענה בחיוך, למרות שאתמול הייתי אצל הרופא.
תהיה בריא, "אמרתי ויצאתי מהמכולת". הגעתי לדירתי, הוצאתי את
המצרכים על השיש שבמטבח, לחם, פרוסות נקניק, מיונז ושלושה
בקבוקי הייניקן. פרסתי את הלחם לפרוסות בצורת משולש, מורח
עליהן את המיונז, מעליהן הנקניק וככתר קינחתי בפרוסות עגבנייה.
בזמן עבודתי האזנתי לרדיו ל4 עונות של וויאלדי, תפסתי את עצמי
אפילו שורק כשכיסיתי את השולחן במפה לבנה חד פעמית, במרכז
השולחן הנחתי את המגש עם הכיבוד ובקבוק סליבוביץ' שאני תמיד
שומר אצלי לאירועים מיוחדים, כלומר בזמן שאני לא משתכר.
התיישבתי על הספה, מביט בשעוני, דקה ל4.
ב-4 בדיוק שמעתי דפיקות בדלת. הנמכתי את הווליום ברדיו, לבוש
בחולצה לבנה, החולצה הכי חגיגית שיש לי בארון, פתחתי את הדלת
וגב' הניניג התנפלה עלי בחיבוק ונשיקה, הרגשתי לא נוח. חברתה,
אישה בת 30 ונראית כפי שאישה בת 30 צריכה להיות, בשלה ויפה,
לחצה לי את היד בעדינות, כבר חשתי יותר בנוח. הובלתי אותן
לסלון במעין גאווה מוזרה האומרת, הנה, תראו, אני בן אדם
מהיישוב.
סדרת את הדירה יפה מאוד, אמרה לי גב' הניניג, חבל שלא הצלחת
למצוא אגרטל עם פרחים.
הדיוק הגרמני עוד יהרוג אותך יום אחד גב' הניניג, אמרה חברתה.

וינאי, פלטתי.
השתררה שתיקה מביכה.
תכיר, אמרה גב' הניניג, זו חברה מאוד טובה שלי, ליליה.
נעים מאוד אמרתי, בבקשה, שבו והובלתי אותם לספה.
עיצוב נחמד אמרה ליליה, אתה גר לבדך?
כן, עניתי.
זה נדיר למצוא גבר ללא אישה שיודע לסדר דירה לבד באופן נקי
ומדויק.
כן, זה נדיר, תרצו לשתות משהו חם, קפה, תה?
אני אעזור לך, אמרה גב' הניניג והצטרפה אלי למטבח.
אז מה הסיפור שלה, שאלתי את גב' הניניג בזמן שהמים רתחו
בקומקום
סיפור פשוט, אתה לבד, היא לבד, למה ששניכם לא תהיו לבד ביחד?
תודה גב' הניניג שחשבת עלי, את יודעת, זה תמיד נחמד שמישהו
חושב עלייך ומחליט בשבילך החלטות.
אוי, תפסיק להיות ילדותי, "הכול בסדר שם אצלך ליליה, צעקה גב'
הניניג מהמטבח".
נפלא, השיבה ליליה.
שבנו למטבח עם ספלי הקפה וצלוחית סוכר. כמה כפיות סוכר, שאלתי
את ליליה
אין צורך, אני שותה עם סוכרזית.
אני נורא מצטער, אבל אין לי סוכרזית.
זה בסדר, אשתה עם כפית אחת. גב' הניניג סיפרה לי שאתה סופר.
בהתהוות עניתי, סופר בהתהוות.
זה מוזר, אני לא מכירה את הסגנון הספרותי הזה.
ליליה, אולי תרצי לטעום מהכיבוד, פנתה אליה גב' הניניג.
הלוואי שיכולתי אמרה ליליה, שלא תבינו אותי לא נכון, זה נראה
מגרה ובוודאי טעים אבל אני צריכה לחשוב על הגיזרה שלי.
לקחתי פרוסה מהמגש, לועס באיטיות מגרה, נהנה ממבטה חסר הישע.
גב' הניניג מזגה לשלושתינו כוסית סליבוביץ', נרים כוסית,
הציעה.
לחיים, אמרה ליליה.
לחיים, המשיכה גב' הניניג.
לחיי ספרות בהתהוות, אמרתי בציניות.
ישבנו כשעה, משוחחים על כל הנושאים הכי משעממים בעולם מלבד מזג
האוויר, הלוואי שהיינו מדברים על מזג האוויר, לכל הפחות זה דבר
משתנה ואינו יציב.
אולי תקריא לנו את הדבר האחרון שכתבת, "הציעה גב' הניניג".
זה יהיה נפלא, "הצטרפה להצעה ליליה".
אני בטוח שזה ישעמם אוותכם, זה עדין לא מעובד, אין לו רמה וזה
סתם אינפנטילי.
את רואה ליליה, מה אמרתי לך שהוא צנוע, עכשיו בשבילי אישה
מבוגרת שכבר שמעה הכול תביא משהו להקריא.
קמתי בחוסר חשק והלכתי לחדרי, מה קיבינימט אביא להם, למה זה
קורה דווקא לי?
גב' הניניג הצטרפה אלי לחדר.
אתה בחור נחמד, לא הגיע הזמן שתפסיק להיות לבד, יש לך ברירה,
יש לך בחירה, יש לך משהו שנשלל ממני, תחשוב על זה.
הבטתי בגב' הניניג, עיניה דמעו.
מוטב שאחזור לליליה, אמרה, אל תתעכב יותר מידי.
חזרתי לסלון לאחר דקה עם צרור דפים מודפסים. תצטרכו לסלוח לי
זה עדין לא ערוך זו רק הטיוטה.
אם כך זה יותר מרתק, משהו בתולי, אמרה ליליה ושילבה את רגליה
זו על גבי זו, חושפת את רגליה.
מזגתי לעצמי סליבוביץ', הדלקתי סיגריה והתחלתי להקריא.

תישן ילד
שן ילדי הקט, עצום עינייך, עצום כי עייף אתה. אל פחד ילדי הקט,
אני פה לידך ותמיד אהיה לידך, מביטה לתוך עינייך היפות, שוקעת
בתמימותן, יכולה להביט בהן שעות ולא לחוש את רפרוף כנפי מלאך
הזמן בעורפי, אין לי אושר יותר גדול מלהביט בעינייך ולהאזין
לסיפורם הדומם.
סיפור ילדים ישן, סיפור המסופר אלפי שנה ועדין מסופר, סיפור
המכיל את פתרון כישופו הפלאי של הטבע, משמעות האהבה.
עצרתי את הקראתי לשאיפה מהסיגריה ולבחינת תגובתן, שתיהן היו
מרותקות כפי שציפיתי.
ועינייך מספרות.
הן מספרות על נסיך, מלך ומלכה, ממלכה פנימית קסומה, נסיכת השחר
ונסיך האופל. חיפוש אהבה, תשוקה סמויה, חוכמת החיים וסבלם,
קנאה, נקמה, וכרגיל סוף טוב הקיים רק באגדות וקיים כשאני איתך.

אתה יכול לעצום את עינייך, אינני עוזבת, אחוז את ידי, אני
נשארת פה לידך.
מדוע אתה פוחד? הזיכרונות שוב מעיקים? העבר שנהפך להווה מנסה
לכבוש את עתידך לצער העבר, כאב השתיקה, ייסורי ההסתרה?
אני יודעת ילדי, אני יודעת.
אני רואה כיצד אתה קם באמצע הלילה, פניך מולבנות מאור הלבנה,
מביט בחברך הכוכב, חברך ששופך אתה ליבך לפניו, אני רואה כל
זאת, מנוחמת מהידיעה שאתה נותן בי אמון ומרשה לי לראותך חשוף.

שן ילדי, תישן ואספר לך אגדה קסומה, אגדה שהייתה ונהיית, האגדה
עלייך.
גב' הניניג לחשה משהו באוזני ליליה וקמה מהספה, מתנצלת שהיא
שכחה משהו בביתה והיא צריכה ללכת.
אמרה והלכה.
תמשיך בבקשה, ביקשה ליליה.
נותרתי עם ליליה בדירה, היא הורידה את הז'קט שלבשה ונותרה
בסוודר אדום.
המשך, "אמרה ליליה שהבחינה בשתיקתי".
המשכתי והקראתי.
בתוך מעמקי היער האנושי חייתה משפחת המלוכה, מלך ומלכה עם
בניהם הנסיכים ואחותם הנסיכה. חייהם היו מאושרים משום ניצחונם
נגד אויביהם אשר קנאו באושרם.
ואז ביום חורפי פסק הגשם למספר שעות, שמי הלילה כוסו בכוכבים,
לחישת גלי הים נשמעה עד למעמקי היער משולבים להפליא ברחש
צרצרים, בן נולד למשפחת המלוכה. הביטו הוריו בבן וראו את עיניו
והן מאירות.
איך נקרא לו, שאלה המלכה.
נכנס את חכמי המדינה ונקבע את שמו, ענה המלך.
מיד יצא הכרוז המלכותי להכריז בכל רחבי הממלכה: "בן נולד
למשפחת המלוכה, המלך ורעייתו המלכה תוארך מלכותם בזכות וחסדי
שמיים, מחפשים שם לרך הנולד, שם אשר ייצג את אופיו, שם אשר
יביא כבוד ותהילה למשפחת המלוכה והממלכה. הזוכה בנתינת השם
יירשם בספר דברי ימי הממלכה ויזכה לעושר כמתנת יד המלך וזיכרון
כמתנת יד העם".
נאספו כל חכמי הממלכה אל טירת המלך, התווכחו שלושה ימים ושלושה
לילות ולא באו להסכמה.
ביום השביעי להתכנסות החכמים, טייל המלך בחצר גנו ובין שיחי
הוורד ופרחי הלילך ראה המלך את בתו משחקת עם התינוק.
אל תשים לב לטיפשותם של אחרים, אמרה הנסיכה לתינוק, לאלה
המתיימרים להיקרא חכמים, אתה תהיה חכם מכולם, אתה תכיר את
חוכמת החיים, תדע להאזין לשירת הטבע, תתעלה מעל אופי האדם, אתה
תהיה רם מכולם.
כששמע התינוק את השם רם, הסתכל לפני אחותו וחיוך גדול השתרע על
שפתיו. שמע המלך את השם רם וימצא חן בעיניו, "אכן הוא יהיה רם
מעל כולם מלמל המלך לעצמו".
מייד יצא הקול מטירת המלך כי ניתן שם לבן המלך והציבור מוזמן
לחגוג את האירוע. משתה הוכרז ברחבי הממלכה ביום השמיני
להתכנסות חכמי הממלכה, האלים באו לברך את הנסיך הפעוט, מזאוס
באולימפוס עד האדס שבשאול. בעל הופיע עם ענת, עשתרות השתעשעה
עם התינוק, אפולו הנעים בנגינתו את המשתה, אפרודיטה פלרטטה עם
הרקולס והשמחה הייתה רבה.
לפתע קול צורם בקע בארמון, חודר אל חדר המשתה. אפולו בדק אם לא
פקע מיתר מנבלו, המוזות חדלו להשפיע את השראתן, אכילס תפס
בחוזקה את קת חרבו נכון להיאבק בכל אויב והקול הצורם נהפך
לנגינה נוגה ועצובה, עשן התמלא בחלל החדר ומהעשן צצה דמות
גבוהת קומה, לבושת שחורים ומסכה לבנה עוטפת את פניה, הדמות
אחזה בכינור וניגנה מנגינה סוחפת עד שכל המאזינים לא יכלו לזוז
או לדבר.
והמנגינה יפה אך מלאת סבל, מנחמת ומייסרת באותה מידה, מגביהה
למרומים ומשפילה עד תחתיות, יוצרת ומחריבה.
הדמות הפסיקה את נגינתה, קדה לעבר המלך ומרוממת חזרה. ראשון
התעשת האדס, בראבו קרא האדס בקול, "בראבו ומחא כפיו", מייד כל
האולם מחא כפיים לדמות המסתורית.
הרשה לי לשאול מי אתה, שאל האדס.
אני, ענתה הדמות בקול שקט ומסתורי, אני החזקה שבכוחות היקום.
ומיהו זה שחזק בכל כוחות היקום, שאל המלך.
אהבה, ענתה הדמות.
ומה רצונך מאיתנו, שאלה המלכה.
רצוני לברך את הילד שישכיל לנצל את שמו אף במציאת האהבה, שיהיה
רם מיצרי האדם, שלא יפנה אחר הייחוס, שעיניו היפות לא יסונוורו
מזהוב השיער וזהוב הדמים, שמעלתו תעלה מעל חוכמת הנשים, שישמר
מפיתוי הנחש, שיאהב את האמת.
אין צורך בברכתך, אמר המלך, אנחנו נדאג למצוא לו בבוא הזמן את
האישה הנכונה, אישה ממשפחה אצילה ועשירה, יפה כמובן, למרות שאם
יהיה לה מספיק רכוש וכסף נוכל להתפשר, אל דאגה, נדאג לעתידו
כפי שדאגנו לשאר אחיו הנסיכים, לבנתיים הישאר עמנו והנעם
מנגינתך, נגינת אלים אשר כה היטבת לנגן בכניסתך.
"צר לי מלכי," ענתה הדמות, "אולם נקטרכם מר מידי בשבילי ולכן
המתיקות תהיה ייסורי לילותיו, חברו יהיה הירח, הכוכבים משרתיו,
ליבו אבן, רגשותיו תקיפים ועזים עד אשר ישמע קול ממרחק, קול
השמחה, קול החיים, עד אז ינדוד ויזנח את מורשתו, זכור רם, זכור
את ניצת פרח הלילך".
חוצפה, צעק המלך, שומרים תפסוהו.
אולם החדר התמלא עשן ונגינה פרועה של כינור, מרתיעה את השומרים
ואת האלים, צחוק נשמע למספר שניות והדמות נעלמה.
אט, אט, החלו האורחים לעזוב את המשתה חזרה למשכנם, מי
לאולימפוס, מי ליערות ומי לשאול, פוסידון נותר אחרון להיפרד
מהמלך והמלכה.
מה נעשה? "שאלה המלכה את פוסידון".
אל דאגה ענה פוסידון, רחשי הים וגליו ישמרו למשמרת את רגשותיו,
זוהי ברכתי לילד.
אל תאמר לי שאתה מלך הים מאמין ומודאג בשל אותו פנטום מסתורי,
לגלג המלך.
מי כמוך יודע מלכי, ענה לו פוסידון, שבעולמנו הבדוי הכול יכול
להתרחש, עלה על מרכבתו ונעלם חזרה למצולות הים.
שטויות מלמל המלך, שטויות.
חלפו ימים רבים מאותו משתה והילד גדל. הוא החל לרכוש את חוכמת
הספרים, הצטיין בתחום הספורט, למד את תרבות הרטוריקה האצילית,
אך נפשו סערה.
יום אחד כשהוא ואחותו צעדו בפרוזדור הארמון פנה רם אל אחותו.
אמרי לי אחותי, קראתי כמה דברים בספרי הספרייה המלכותית ולא
הבנתי את משמעותן
מה לא הבנת רם?
לא הבנתי את משמעות המושג חיים, מה זו האהבה שסופרים רבים
קידשו אותה ביצירותיהם וכיצד אדע שחוויתי את חיי וחשתי את
אהבתי?
זאת רק אתה תוכל לדעת רם, רק לך יש את המפתח לליבך ורק את יודע
את סוד פיצוח המנעול, ענתה אחותו.
אבל אני חש שאין לי לב, רטן רם
אם אתה חש, סימן שיש לך.
תודה לך אחותי, הייתי רוצה להיות מעט לבדי, אצא לטייל בגינה.
לך, אמרה אחותו, והאלים יהיו בעזרך.
טייל רם בגינת המלך, שרוי בהרהוריו הפנימיים ולפתע הבחין בשערי
טירת הארמון פתוחים לרווחה ללא שומריו.
אעבור בהם ואביט בחיים האמיתיים ומי יודע, אולי אצליח לרדת
לעומק העניין שמכונה אהבה, חשב רם בליבו, חשב ועשה. טייל הנסיך
ברחבי הממלכה, מבחין בעניים הרובצים בשולי הרחובות, ראה את
פקידי המס נוטלים ממון לעצמם, ראה את האדישות בעיני האנשים
הנושאים את משא החיים על גבם, וראה גם אותה.
נערה בגיל הנסיך, בעלת עיניים חומות, שיער שחור גולש ועור צח
כשלג.
מי את? שאל הנסיך.
מה זה משנה, ענתה, לך אהיה.
התרצי לראות את גינת המלך? שאל רם.
יש מה לראות שם?
בואי איתי ונראה.
הלכו שניהם אל גינת הממלכה, רם שאף מלוא ריאותיו את ריח
הפרחים, מופלא מיופים ויופייה אולם הנערה נעה בשעמום מופגן.
אינך אוהבת את יופיו של הגן?
כן, זה יפה, ענתה, אבל משעמם.
ומה תרצי שאתן לך?
את כל אשר אבקש, אמרה.
יהי כן, ענה רם.
הנערה דרשה אוכל ושעשועים כאוות נפשה ורם סיפקה. כאשר השתעממה
מרם החלה להשתעשע עם השומרים עד שיום אחד מימי האביב נעלמה
הנערה עם אחד ממשרתי המלך.
התכנס הנסיך לתוך עצמו ולא דיבר עם אף אחד, אף לא עם אחותו אשר
ניסתה לנחמו וללמדו שזה חלק מחוויות החיים.
שרוי באבלו חדל לב הנסיך לפעום ונהפך לאבן.
אם זו חווית החיים אמר רם לעצמו, כדאי שאלמד כיצד לשרוד בעולם
החיים ומי מורה טוב לכך מאשר מלך המתים, האדס.
ירד הנסיך אל השאול, לפגוש את האדס. בשערי השאול עצרוהו שומרי
ממלכת המתים, אופל וקללה.
מי זה מעז לדרוך על מפתן שער המתים ואיננו בין המתים, "רעמו
קולות שני השומרים".
אני, הנסיך רם, מת החי, בא לפגוש את האדס.
המתן, רעמו השומרים, "המתן ונשאל את האדס אם מתיר הוא לך לפסוע
פנימה".
לאחר מספר שניות, פתחו השומרים את שערי השאול והתירו לו
להיכנס. ירד רם למעמקי השאול עד שהגיע לאולם ממלכתו של האדס.
האדס ישב על כיסאו, משחק עם מספר ענבים בידו.
מה רצונך ממני, שאל האדס.
למד אותי להיות כמוך, חי בין המתים ומת בין החיים, חזק אותי
במידה שאף בן אנוש לא יוכל לפגוע בי, הפכני לאדיש.
קם האדס מכיסאו והתקרב אל רם, בוא עמי, "אמר הדס ועטף את רם
בגלימתו השחורה".
נותר האדס בממלכתו של האדס ולמד ממנו את תורתו, למד את תורת
המבט החודר, את דרך קריאת מחשבות האנשים, רטוריקת הדיבור
המכושף, הסתרת הפחד בחוסר פחד, הידיעה מתי לעמוד זקוף כאילן
ומתי להתכופף כשיבולת, זיכרון הזכר הגורלי לפוגע ונקמה עד סוף
כל הדורות, תיעול הטוב לרע ושיפור הרע לטוב עצמי.
כל זאת למד ומעל הכול למד לנטרל את רגשותיו והקפאת נשמתו לקרח.
לאחר ימים רבים בממלכת האדס, הסיר האדס את גלימתו מעל רם ובישר
לו שתם לימודו והא מוכן לצאת חזרה אל החיים שמעל האדמה.
תודה לך מורי הרם והנישא, אמר רם, כעת הדבר האחרון שנותר לי
לעשות הוא לשנות את שמי מרם למר כי במרירות אמצא את חירותי.
לפני שאתה עוזב, אמר האדס, אל תשכח את החלק האחרון שבאוראקל
הפנטום שהופיע ביום הולדתך.
למדת אותי היטב, האדס, שכח את כל אשר אינו מועיל לך.
היה שלום נסיך עצוב, אמר האדס והסתובב.
היה, ענה מר, צועד אל האדמה שמעל.
הנסיך עלה אל המציאות והיה מוכן אליה. פגש נערות רבות אשר ניסו
לחוש את ליבו אך ליבו כבר היה אבן. נדד במקומות רבים, מפליא את
כולם בידיעותיו הרבות, בחוזקו המסתורי, זונח את כולם למען
נדודיו.
מדי פעם היה ממתעורר בלילות בבעתה, בייאוש הבדידות, צועד על
פני החול הרך שבשפת הים, מתיישב מול סלע אנדרומדה, מקנא
בגורלה, מדבר אל הירח והכוכבים, שומע את תשובת רחשי הגלים, חש
בעצב כשהבחין בשקיעת השמש שוקעת עם תמימותו, באותם שעות חש
משהו נע בצד שמאל של חזהו, משהו ישן אשר הכיר, כדי להפסיק זאת
היה שותה לשכרה, שותה לשכחה.
אך האם יוכל אי פעם אנוש להימלט מגורל האלים, מנבואתם
הפטאלית?
לא ולא, כך גם נסיכנו לא יכל להימלט מגורלו ובלילה גשום פגש
הנסיך את גורלו.
תחילה שמע את קולה בוקע מהדממה, חודרת ומנפצת את קרירותו.
מי את? "שאל הנסיך מופתע".
אני התגשמות של נבואה עתיקה.
יש משהו מיוחד בקולך, אמר הנסיך, הוא גורם לי לחייך.
אני יודעת, ענה הקול.
נגינה סמויה נוגנה באוזני הנסיך.
האם אתה שומע את המנגינה? שאל הקול.
אני שומע אבל כיצד את שומעת?
משום שאתה משמיע לי את המוזיקה השמימית, אני יכולה לחוש זאת
בקולך.
הייתי רוצה לפוגשך, אמר הנסיך.
זה אפשרי, ענה הקול.
לפתע צצה דמות יפהפייה מול הנסיך, עיניים כחולות, שיער שחור
ומראה מופלא, מראה שמעולם לא חזה הנסיך, כעת הוא ידע שאפשר
לזנוח את מקל הנדודים
מה שמך? שאל הנסיך.
לילך, ענתה, ושמך?
לעיתים מר ולעיתים רם, כעת איני יודע איך אני נקרא.
שם נורא עצוב זה מר, אמרה צליל.
אני לא זקוק לרחמים, אמר רם בנוקשות.
אני לא מציעה רחמים, אני מציעה דבר יפה יותר.
מה כבר אפשר להציע לי, את נשמתי אבדתי מזמן, לא כדאי לך להכיר
אותי, לחש בנוקשות.
אני יכולה להשיב לך את החיוך שאבדת, את האמון בבני האדם, את
תמימותך הישנה, בוא איתי.
לקחה לילך את רם אל יער פרחים קסום, ראה את יופיים, אמרה צליל,
הרח אותם.
הריח רם את הפרחים וחיוך עלה על קצוות שפתיו
נשקני, ביקשה צליל.
נשקה רם וחש את ליבו פועם, חש כיצד נעשה ערום מחומות ההגנה
שיצר, חווה את האושר והוא מתוק, חש את החזק שבכוחות.
תישן ילד
שן ילדי הקט, האגדה איננה מסתיימת, היא נמשכת ונמשכת, לכאורה
רק אגדת ילדים שנהפכה למציאות.
אני שומעת את נשימותיך הקצובות והרגועות, אל דאגה אני איתך.
זהו, זה סוף הסיפור אמרתי לליליה.
ליליה מחתה דמעה מעיניה. זה הדבר הכי יפה שאי פעם שמעתי, אתה
מוכשר.
כמו שאמרתי לך ליליה, זה נקרא סגנון ההתהוות.
למי כתבת את הסיפור?
נשאר עוד סליבוביץ', תמזגי לי כוס.
אני מקנאת בזו שכתבת לה את הסיפור.
שתיקה השתררה בין שנינו, הבטתי בעיניה מביטות בי. ליליה
התרוממה מהכורסא וניגשה אלי.
נשקני נסיך, אמרה.
נישקתי אותה, חש בשפתיה תובעות ושואפות את נשמתי, התיישבה על
ברכי, לוחשת באוזני את השאלה, "למי כתבת את הסיפור?"
לך, לחשתי חזרה באוזנה, לך, לה, לכם, רק לא לי.
ליליה חבקה אותי בחוזקה, את הלילה היא כבר חלקה עמי.
הקלישאה צודקת, הדרך ללב אישה עוברת דרך רחמים.

פרק תשיעי / צחוק הגורל

ליליה הייתה בסדר גמור, יותר מבסדר. בבוקר כשהתעוררתי גיליתי
שהיא כבר הלכה וסידרה את הפינה שלה במיטה, כנראה ששנינו היינו
בודדים והעברנו זמן איכותי של בדידות. התהפכתי על בטני, מריח
את שאריות גופה בכרית, שואף לראותי את הטעם המענג, את מרירות
הגוף, שאיפתו לחיים. לאחר כמה מתיחות ידיים ופיהוקים עצלנים,
קמתי ממיטתי לכיוון המטבח, מסתובב ברחבי הדירה, שם לב שמשהו
איננו כשורה, דברים שהייתי בטוח שיהיו במקום שהנחתי, לא נמצאו.

ליליה סידרה את הדירה, כך שאת הקפה מצאתי בארון המטבח ולא
בכיור, מפתחות הבית היו במגירת השולחן שבחדרי ולא על המקפיא
וחפיסת הסיגריות היו בכיס מכנסי ולא במקום הקבוע שלהן, בעציץ
שבסלון.
ירדתי למכולת לקנות חלב לקפה, בחדר המדרגות פגשתי את גב'
הניניג.
שלום, אמרה לי בקרירות שיבשת אנטארקטיקה נחשבת שרב.
לא היה לי כוח להסביר את עצמי, להתניע את מצפוני החלוד לכן
אמרתי לה שלום רפה והמשכתי בדרכי.
בעל המכולת דיבר עם לקוחה, צוחק בצחוק מלאכותי מאיזו שטות שהיא
אמרה, וכשהבחין בי בזוית עיניו חיוכו פסק ופניו לבשו ארשת
רצינות של אבל. נכנסתי באדישות אל המכולת, חש בעורפי את מבטם,
עוקבים בדריכות אחר כל צעד שאני עושה בדרכי אל החלב. החלטתי
בליבי ששום דבר לא יעצור בי, אני אגיע אל מטרתי וארכוש אותה.
הושטתי את הכסף אל המכולתניק, מעיר לו בדרך אגב שעוד שבוע אשלם
את חובי.
זה בסדר הוא אמר, אשתך שילמה היום בבוקר.
אשתי?
סליחה, כנראה התבלבלתי, אני מהדור הישן, איך אתם קוראים לזה
היום, חברה?
איך היא נראתה? שאלתי.
אישה נאה בשנות ה30 לחייה
יפה?
המכולתניק מעד הסמיק, זה לא תפקידי לבחון לקוחות לפי מראם, אך
אם יורשה לי להיות חוצפן, כן, היא הייתה יפה, יש לך טעם טוב.
יש בעיה קטנה, אמרתי.
מה הבעיה שאל המכולתניק.
אין לי חברה עכשיו, נפרדתי ממנה לפני שלושה חודשים.
אז מי זו ששילמה לך את החוב ולמה היא שילמה?
אהה... פשוט מאוד, אתמול הזמנתי נערת ליווי או בשפתכם, זונה,
כנראה הייתי כל כך טוב עד שהיא חשבה שהיא צריכה לשלם לי, אמרתי
ויצאתי מהמכולת.
כשהגעתי לדירתי צחקתי כמו שלא צחקתי הרבה זמן, לא יכולתי
להפסיק לצחוק, זר לו היה נכנס לדירתי היה חושב בוודאות שמטורף
ניצב מולו, וייתכן שאני בעצם מטורף, האם מטורף יודע שהוא
מטורף? האם בשיגעונו אפשר להבחין בשפיות ובהכרה שהוא מטורף?
המשכתי לצחוק.
ממה בעצם אני צוחק?
אני נמצא בחרא, בחרא הכי גדול שבן אדם יכול להיכנס אליו, אדם
ללא חברים צוחק צחוק נוראי. תפסתי את מסעדי הכיסא, לופת בחוזק,
אם הייתה מראה מולי הייתי רואה בן אדם מפוחד שרוצה לבכות,
לבכות חזק, לבכות כמו שצריך, לשחרר הכול.
מה יהיה איתי בסוף, איך יסתיים גורלי?
פתאום לא התחשק לי לשתות קפה, לא התחשק לי כלום, התחשק לי
להיעלם.

פרק עשירי / עונשי והחטא

קוללתי.
אין לי מילים אחרות לתאר את גורלי מלבד העובדה שקוללתי.
אני לא יודע מי הטיל עלי מארה זו, את מאיסת החיים, האשליה
שהכול יחלוף ויגיע תורי לבוא אל מנוחה קיומית.
איני יודע.
קוללתי.
אני נע ונד במקומות שונים בלי מנוחה לכף רגלי, הדואבת מנשיאת
עול האשמה שאיני יודע מהיכן צצה ולמה נושא אני אותה ועדין אני
נע ונד, נע ונד ללא שום אות קין על מצחי, אלא קין שקוללתי.
קירות החדר סוגרים עלי, מאיצים בי לברוח, לנדוד והרי איני יכול
להתיישב בשקט ושלווה, המקולל אינו יכול לעשות זאת, הן הוא
קולל.
ואולי לא קוללתי?
ייתכן מאוד שלא קוללתי. אני מתנהג בהיגיון שכוח העולם הכתיב לי
להתנהג כלומר באי היגיון, אי יציב של היגיון, אך עדין זו קללה
להתנהג בשגרתיות קודרת, אז קוללתי?
לא.
לא ייתכן שקוללתי כאשר הברכה הייתה בידי. כשיש לאדם ברכה בביתו
וכשמאבדה הוא אינו מקולל, הוא נענש.
נענשתי.
אכן נענשתי.
נענשתי בגירושי מגן העדן ומהפליאה שאף נחש לא היה בעוכרי.
נמנעתי מטעמו המתוק של התפוח, משיכרון הידיעה בין טוב לרע.
נענשתי בשלילת יכולתי לגרום לעצב, עצב שיוליד בנים, מחוסר
יכולתי להביא בזיעתי לחם, נטילת הרגלי, שמיעת אותו קול נסתר,
מעיק, מצווה, מורה, תמיד צודק.
נענשתי בשל היותי אדם.
לא תם עונשי, הוא נמשך בעזיבת ביתי, הליכה לתוהו של שיממון
וצייה, כאב ההישרדות בבדידות, ניקור עיניי, אדע לחוש את האמת
ולא אראה?
שונאי רוצים להשמידני, אוהבי עושקים את רוחי, את אשר אהבתי
לוקחים במרמה, את הממתינה, חולה בשיחפון עורה לאלם בלי קול,
תשמעי, אני מנסה לומר לה, תשמעי כי אני שומע, עד אחרון ימי
אשמע.
וכשרוחי פורצת את הכבלים, את השעבוד חסר רחמים, טעימה קצרה של
חופש, של אותה חרות מחשבתית מתוקה, האידיאל הטהור, ואני מביט
בעולם כיצד נסחף אל הטמא, אל יצריו, החומרי שגואה וימשיך
לגאות.
אני יודע שאני צודק, כוחותיי עמי. ארים את ידי להגנתכם בתחינה
נואשת וכשאצליח מה שאראה זה רק את עורפכם, רוצים לסגת.
השקט הוא משכני ומבצרי ואתם דוחקים בי לצאת אליכם ולומר את
הבשורה ורק אז אתם מרכינים את ראשכם.
יום יכול להיות אלף שנה, הכול יחסי. יום ועוד יום בעולמי זה
סבל אין סופי, סבל שבו אצעד כלפי תהום.
וביום שבו אעלה אל פסגתי, מקום בו הרוחות שולטות, ממוקד
בבהירות מחשבתי, אראה את האור.
נחמה לעונשיי הרבים, מתוק והזוי מכל סם חושני, רק להושיט יד
והנה אני נוגע, להרים רגל ואני שם.
זה עונשי הגדול, לראות פנים אל פנים ולא להגיע, להיות מקולל
בלהיות ולא להיות בהוויה.
קוללתי ואז נענשתי.
קוללתי בלחטוא ולשאת את עונשי ואת יודעת במה חטאתי.
חטאתי.
חטאתי בהורי כל חטאת.
חטאתי בך, חטאתי בחטא שאני אוהב אותך ולו רק ניתן לי טעמו
הכמוס של החטא ולא רק טעמו המר של חטאי.
אני אוהב אותך ולו רק חטאת עמי והיית שורפת את לשונך באותן
מילים.
אנא, היי עמי, לחשי באוזני את חטאיי, לחשי שאת אוהבת אותי
ומבינה, אמרי, אני אוהבת אותך, אמרי זאת את ששמך...
חטאתי. קוללתי. נענשתי.

פרק 11 / סיכום

אני בעולמי, בדירתי, בחדרי, בתוכי, מה עוד נשאר לי?
לא נשאר.
כותב אני אלייך את מילותיי האחרונות ממוזיאון האבסורד שיצרתי
בי, המוזיאון שבו תלית את תמונתך האימפרסיוניסטית, סוריאליסטית
במקצת. רעש השקט מעיק באוזני, מרעיש בשתיקתו, בחוסר אונים שהוא
גורם לי, אין, אין מפלט מהמחשבות, המחשבות עלייך.
הרעש שאני שומע הינו מטאפורה על ישותי, רוגש מבפנים אולם שקט
מבחוץ, אין תוכן ועדין יש כל כך הרבה ללמוד.
מהיום שבו עזבת לא כתבתי לך, לא ביקשתי הזדמנות נוספת, קיוויתי
שהכול יתפוגג ממש כמו שנתתי לאהבתנו להתפוגג.
יותר מידי אהבה זה דבר מזיק, זה מהשהיה בנינו ואני חושב
שתסכימי איתי.
אין לי הרבה מילים לכתוב לך.
אכן נותרו מספר מילים במילון נפשי, ביפות השתמשתי ואת הנדחות
פלטתי, מה נותר לומר, מה ישבור את השתיקה את הדומיה?
לו ידעתי מה ילד יום, מה ייצא בגורל קוביות חיי? הצלחה או
כישלון? תהילה או אכזבה?, מרום או שאול?
אני חושב שזכיתי בשניהם, ממש כמו הסופר האהוב עלינו אוסקר
ווילד כששתה את מלוא כוס החיים את המר עם המתוק, לעיתים המר
היה מתוק ולרוב המתוק היה מר.
כוכבי, לא ישנה שום דבר בחיי, נפלתי שדוד לרגלייך, לקסמי
תמימות יופייך, ממשיך לחשוב עלייך, תמה מגדולת נפשך.
תמה מזו הנמצאת רחוקה, רחוקה מחיבוק ולטיפה, זו היודעת את גורל
כאב האהבה.
לו יכולתי להבטיח רגיעה, שלווה נוכח סערה, לקחת בידי את ידך
ובערגה תניחי עלי ראשך אולם כאן בחדרי הצר, גועש בלב קר, משום
שהינך שם, במרחק, חושבת שזה משחק, ואותלו איני יודע, בעניין
אינו נוגע, אינו רואה את אורפאוס פורט על נימי ומיתרי ליבך.
או אולי סיזיפיוס אשר במעלה הגבעה מהלך כי עצבות הינה נחמה, בת
קול הומה, בזמן שילדות מבזיקה לבגרות, בבת קול דומיה.
אהובתי.
כשעזבת אותי, אני עזבתי את עצמי, את לשד חיי ותקוותי, הרצון
להיות ולהתהוות.
" כל אדם הורג את אשר יאהב" כתב אוסקר ווילד.
אני אוהב את עצמי.


סיום

זו שכונה נחמדה כמו שאתה יכול לשים לב, חצר ענקית, דשא עם
פרחים, נוף עירוני, אני בטוחה שאשתך תהיה מאושרת פה.


1996 - 1999