ענת ולטר / שני בתים לשממית |
העושה אותי קהל סקרן
לעולם תיאטרון הכפר של חיי,
חשפתי תנועתה החטופה של
שממית מנומרת בחום צהוב שחור
על הקיר המסיד לבן.
ואלה היו נשימותיה
(אל מול נשימותיי)
האחרונות.
לומר לשממית - טעיתי.
לא ידעתי כמה
פתיל חייך
על תנאי בידי. כמה
אהבתי את גזרתך הדקה,
על צבעיה השקטים.
לומר לשממית - נוחי בשלום.
מהיום יהיו הקירות לאחיותייך
והנשימות לזכרך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|