יושבת במצע עלי השלכת, ליד העץ בעל הגזע הדוקרני והרחב.
משעינה גבי עליו ומרגישה אלפי חודים קטנים ננעצים בבשרי הקר,
אבל זה לא אכפת, כי נדמה שהכל כבר אחרת.
שאף אחד לא ישאל יותר מאיפה הסימנים בגב. ובכל אופן, זה לא
כואב יותר מדי.
מעבירה יד בשיער הסתור והפרוע מן הרוח המקפיאה, ומיד לאחר מכן
מניחה אותה בחיקי.
השיער ממשיך להתנופף, ולעולם לא יסתדר שוב, כי הכל כבר אחרת.
העור לבן וצח, כמו שלגיה מסיפורי האגדות שנהגתי להקריא לעצמי
בקול, כי לא היה אף אחד אחר שיעשה את זה. העיניים צורבות,
השפתיים מכחילות.
הכוח המועט שנותר בי נעלם, ולעולם לא ישוב, כי עכשיו אין תחושה
והכול אחרת.

לבסוף הקור מכניע, אני מתרוממת ושבה לגומה השחורה שעוצבה
במיוחד למעני.
אפילו בלוויה שלי הכל כבר אחרת.