הכל היה כ"כ שקט, רק הגלים המתנפצים על החוף נדמו כלוחשים. הם
היו הדבר הכי קרוב למילים שהיא הצליחה לזכור במהלך הפסיעה
החרישית.
לאט, לאט, בצעדים מדודים. להיזהר לא ליפול. נדנוד הפלג העליון
קדימה ואחורה, ניסיון נואש להחליט מה טוב בשבילה.
לקפוץ או לא?
לא, היא לא מסוגלת לעשות את זה. מה עם אמא? אמא מפחידה. היא לא
רוצה לפגוש שוב את אמא. לא שם.
הכול נראה חסר משמעות, מתגמד לעומת ההחלטה הגורלית.
זיכרון עמום חוזר אליה, מזדחל בחשכה.
אמא בוכה, מחייכת חיוך מזויף לאורחים, שוב בוכה ושוב מחייכת.
כמו הבובה הבלויה של סבתא, חסרת פנים מרוב מסעות. לאט-לאט,
נמחקה עין, עוד עין, אף ואוזן שבורה. לבסוף נמחק גם החיוך,
המזויף, חיוך הבובות הבלויות.
פלג גוף עליון מוטה לפנים. היא בוהה בגלים המתנפצים על הסלעים
החדים שלמטה.
הסלעים נראים לה כ"כ יציבים. גאוותנים, כמעט. אך לבסוף הם
יישברו, היא ידעה זאת. מחזיקים מעמד בפני הגלים הגדולים, המכים
בהם בחוזקה, אך כאשר יבוא הדבר הקטן ביותר ויתחכך בהם - הם
יישברו. כמו כולם.
כמוה.
מחשבות מבולבלות מתרוצצות בתוך ראש סבוך-תלתלים אדמוניים.
מזוהמים.
כמוה.
אמא, או אבא?
השאלה הגורלית.
"אמא בשמיים", אמר אבא בחיוך קריר, "עכשיו את איתי. נכון שאת
אוהבת את אבא? בואי, בואי מתוקה, תראי לאבא כמה את אוהבת
אותו."

היא נתנה מבט אחרון בסלעים לפני שגופה ניפץ אותם לרסיסים.