אני משתקפת עליו... מחייכת, הוא מעוות אותי. העור הירקרק שלו
זוהר, שמח לקראתי. פצעתי אותו, הוא החוויר, הדם השקוף שלו על
כל הפה שלי, נוזל כמו מי מעיין. אני ממשיכה לפצוע אותו, במטרה
שכל עורו היפה והבוהק יעלם, מי אמר שכל הנוצץ זהב הוא? כי אם
היה, לא היה יורד ממנו דם. פשטתי את עורו ממנו, הוא טהור,
חיוור, מדמם למוות, או שכבר מת לפני שנפשט. אני מתענגת עליו,
מדמיינת אותו בשלמותו. אוכלת אותו ומשאירה אותו שלם, כל ביס
תורם לשלמות האינסופית שיצרתי ממנו, מאותו דבר תמים שיש אלפים
כמוהו ואפילו טובים ממנו. אבל הוא אחד, אחד שלא יחזור, האחד
שלי שאני אכלתי כמו תפוח שנקטף מהעץ. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.