ענן לבן בהיר מעלינו, צורה של קיפוד יוצאת ממנו, אבל הוא התעקש
שזה שפן. עמדנו בשער הירוק תחת השמש המסנוורת, כנראה מסנוורת
עד כדי עיוורון. איך הוא לא ראה? זו שאלה שאני עצמי לא מצאתי
את קצה החוט אליה. עומדת מולו, מסתכלת עליו, נלחצת מהקרבה
המיותרת בינינו, והוא עומד שם כמו אחד העצים בשדרה לא מועיל
ולא מזיק. עומד בתור קישוט שתמיד שם ורק אם כורתים אותו באמת
שמים לב שהוא היה נחוץ. העץ הזה העץ ששתלתי וטיפחתי כל כך הרבה
זמן, הוא הדבר הכי מזיק שהיה לי. בזמן שאני נאכלת מבפנים כל מה
שיש לי להגיד זה שזה נגמר ושזה לא אני זה אתה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.