העצבים שלו תמיד יוצאים על משהו. אבל באמת, כמה בנאדם יכול
לסבול ולשתוק?
הוא יושב על המחשב ומקליד את החומר שאסף כבר שלושה שבועות
בשביל העבודה לאוניברסיטה. הוא שונא להקליד על המחשב, אבל אף
אחד לא יעשה את זה בשבילו, אז הוא עושה. קופץ לו חלון של
מייקרוסופט. מסוג החלונות שמסריחים צרות. כי עד שאתה נכנס לקצב
של הכתיבה, ועד שאתה מתחיל להתרגל שהת' היא באמה של יד ימין
ולא ליד הש' של זרת שמאל כמו שהיה הגיוני, ואתה מוחק וכותב
מוחק  עם ה DELETE או המקש השני שיש עליו חץ, וכל אותה העת
מגדף את מי שהמציא את המקלדות ואת אבא שלו ואת אשתו וכל הילדים
לדיראון. עד שלמסתכל מן הצד נדמה שהקללות מוחקות את השגיאות.
ואחרי שהוא נכנס לקצב שיתכן והיה מנצח בתחרות עם הצב שגנב לחבר
הכי טוב שלו כשהיה ילד, כי שירה מהשכבה אהבה צבים והיתה מגיעה
לבית של יונתן כל צהרים, ואחרי שהצב היה שלו היא התחילה לבקר
אצלו. ולכן מאז יונתן כבר לא חבר שלו הכי טוב, הוא בכלל לא חבר
שלו.
בכל מקרה בדיוק כשהוא מתחיל להיות מרוצה מעצמו מצלצל הטלפון.
הוא לא נע ולא זע כי נשבע שדבר לא יזיז אותו מהמחשב. ואם זאת
מיכל אז היא תחכה ושום דבר לא יקרה לה.
אחרי שיגמור את התואר ויתחיל לעבוד כביולוג ,לא חס וחלילה
כמורה לביולוגיה, כי לאן כבר יש להתקדם, הוא יעבוד כביולוג
וישבור את התחת בעבודה, הוא יהיה הפרייר של כולם ויתן להם
טובות, כיון שרק ככה הוא יכול להגיע לאיזשהו משהו שיהיה שווה
משהו. כשתהיה לו עבודה מכניסה, אז יוכל לחשוב על מיכל או על
מישהי אחרת בצורה רצינית יותר. הם יתתנו ותהיה לו משפחה
מסודרת: שני ילדים וכלב, כי הסקרים מראים שאנשי מקצוע בעלי
משפחות הם  פופולארים יותר.

בחלונית של הווינדוז היה כתוב:
           אם לא תחשוב על מחר תדרוך תמיד בהווה
והיו שתי אפשרויות:
האחד היה :   היום           השני היה:    מחר

בלי שהייה לחץ על מחר. לא היה לו אפילו זמן לחשוב שזה מוזר.
בחלונית הבאה היה רשום בגדול: איזהו חכם הרואה את הנולד.
הוא הנהן, טפשים! הוא יודע את זה.  ווינדוז המטומטמים.
ואז שום חלונית לא הופיעה. הוא נפנה באנחת רווחה לעבוד על
הוורד הדפוק הזה, עם העבודה שתוביל אותו לעתידו, אבל לא היה
וורד. הוא גדף כל כך בקול עד שתפס את עצמו מיד. אם אחד השכנים
שומע הוא עלול לחשוב עליו רע. מע שעלול להתבטא בהמשך הקריירה
שלו.
הוא הביט שוב במחשב, ואז נשבר לו מכל היום המעפן הזה והוא חבט
בו ראשו בזעם.

והראש שלו נכנס בפנים.
הוא נעצר. הלום רעם. הראש שלו! חי נפשו, הראש שלו נכנס אל תוך
המחשב!
אבל למי יש זמן כשעבודה לאוניברסיטה עומדת על הראש?, הוא פלפל
בעיניו ולכד במבטו ילדון קטן.
לילדון היה גוף של תולעת ורגלים כמו של חגב.
הוא שוב פלפל בעיניו. הילדון הביט בו בתוכחה, כאילו אין זה מן
הנימוס לנעוץ עינים בצורה כזו. הוא השפיל עינים. הילדון חגב
הנהן. ובעת שהנהן נעו שלוש השערות שעל ראשו, ויצרו גלים באויר.
השפתיים שלו היו ורודות והלחיים שלו אדומות. לאיש שחפש את
העבודה היה דחף זעיר, זערור ממש, להיות גם כזה. כשחלפה המחשבה
הזו בראשו, נע הילד חגב הצידה, וחשף מאחוריו מראה.
מראה קטנה, שהגוף הקטן שלו הסתיר לגמרי. רק תחשוב עד כמה  היא
קטנה. חשב האיש, ומיד נגש לחפש את כל העבודה שתשפיע על העתיד
שלו בתוך המראה. אבל ממבט ראשון הוא לא מצא אותה שם. במקום זה
ראה האיש עוד ילד חגב. ילד חגב בתוך מראה?
הוא נגש כדי לבחון מקרוב,הילד חגב נגש אליו.
"ראית את העבודה שלי?", שאל האיש את הילד. ובמבוכה על שאדם
ריאלי כמוהו מדבר עם כזו דמות מעורפלת גרד בשערותיו. גם הילד
שבמראה הרים את ידו והאיש כמעט מת כשחש את מגע ראשו. חלק. הוא
ספר את השערות, וגם הילד במראה ספר את שלו.
היו לו שלוש שערות.
האיש שיהיה ביולוג מפורסם ומצליח היה הילד שבמראה.
הוא הסתכל בילד חגב השני שעמד לידו, והבחין  בעיניו הטהורות.
בלי לדעת איך, צף לו הבטוי הזה במוח. הוא אף פעם לא דבר ככה.
אדם שרוצה להיות ביולוג מפורסם לא אמור לחשוב כאלו מחשבות .
פעם אחרונה ראה את דמותו במראה. הוא היה ילד חגב, אבל בכלום
הוא לא דמה לילד הסמוך. ההוא שבמראה היה מעורפל, והילד שהיה
לידו היה כל כך, כל כך...
וכשנוכח לדעת שהוא מחפש שם למצב ה.. הזה, והבין שבצורה כזו
בדיוק הרסו בני אדם לעצמם את עתידם כביולוגים, הסתובב בבת אחת
והתחיל לרוץ. לרוץ לחפש את כל העבודה לאוניברסיטה.
הוא רץ כפי שמעולם לא רץ.
הוא רץ במנהרה ארוכה וחשוכה, ומכל הצדדים לא היה כלום. אפילו
לא בטון. אולי לפעמים היה איזה נסיון הבלחה של אור אבל לא היה
זמן לשים לב לכך, ואחר כך כבר לא היה.
מדי פעם שמע את קריאתו של הילד השני: "תן לזה לקרות", היה
שומע, כמו דיבור מתוך מים. מה שגרם לו להגביר מהירות, כי ידע
שאם ישאר ליד הילד חגב  יהיה כמוהו. עם היפי והטוהר ושאר
הדברים שאין זה עניינו לחשוב עליהם..
איפה לעזאזל העבודה שלו? לפחות שאת החומר יחזירו לו ווינדוז
המחור -  האלה.
אחר כך הוא כשל לא היה לו מושג מה זה היה שהכשילו, לא היה לו
זמן לבדוק. אבל כשכשל נשכב לידו הילד השני, הוא נשכב קרוב כל
כך שזה הצליח לעורר אותו לרגע, הילד השני שכב ועניו היו עצומות
כמו בעונג מופלא, כאילו אלפי שנים הוא שוכב בצורה כזו,
בהתמכרות שלמה כל כך. הביולוג נבהל מעצמו. הוא התרומם ורטן
משהו על מכשולים מחופשים. הוא החליט שהוא לא יכול לתת לילדים
חגבים להכשילו שוב, בקפיצה החלטית אחרונה הוא דלג אל מחוץ
למסך.
הוא מצא את עצמו יושב במעבדה. המון מבחנות מסביבו, ומכשירים
שלא זכר בבת אחת איך להשתמש בכולם. הוא סקר את התג שעל דש בגדו
שהכריז לעיני כולם על דרגתו בין קהילות הפרופסורה. הוא ראה
עתונים עמוסים בכתבות אודותיו ותמונותיו במעבדתו. הוא עשה את
זה.

אז למה לפעמים הוא מרגיש שמאחוריו מנהרה ריקה?

כל הכבוד אם החזקתם מעמד עד כאן
כי לדעתי הוא ארוך.אלא שלא מצאתי מה להשמיט.
תבקרו אותי.