"אינני אדם רגיש כלל" ממשיכה אני לומר לעצמי. ופתאום את מגיעה
ושוברת לי את זה. את גורמת לי להרגיש ולהיתרגש,
להיפגע,להנות,לחייך ולבכות.
ואז שוב,אחרייך באה תקופה של חוסר דבר, לא מרגישה וגם לא רוצה,
או שמה אולי רוצה אך מכחישה. נזכרת ברגשות שלי אלייך והולכת
לזיין בחורה אחרת-בשביל לחפש תחליף. אני מוצאת מישהי נורא דומה
לך באופייך ואפילו יותר יפה, אבל זה לא אותו דבר. אני לא
מרגישה את ידייך מהלכות על גופי, את שפתייך אט אט עוברות על כל
חלק קטן על פני עורי, את הנשימות שלך מעירות אותי בבוקר...
מנסה לנשק אותה אבל לא מרגישה את אותה התשוקה שהרגשתי כשנישקתי
אותך, נתת לי לפתוח את כל הרגשות שלי.
האושר שנגרם לי כשאני חושבת על אותם ימים בהם שכבתי במיטה שלך
וקפצת בפתאומיות משום מקום. ואני, בחצי בהלה וחצי הרגשה של
הפתעה נעימה, קפצתי ובהתחלה הסתקלתי עלייך בכעס, כשהמבט שלך
גרם לי לשנות את שלי למבט של אהבה מוחלטת וכל כך בלתי אפשרית
לגוף האדם, אשר לא מסוגל להכיל כמות כזו של רגש.
אז עכשיו,גם אני קופצת אל עבר הבחורה ששוכבת שם במיטה,במטרה
להבהיל אותה, וגם היא עושה לי מבט כועס, אך המבט שלך חסר,
כמובן שהיא נותנת בי מבט מתוק, אך זה לא מתקרב אפילו מעט למבט
שנתת בי.
וכשאני עוברת שם ברחובות העיר הזאת, אני נזכרת את חיפשתי את
הבית שלך בלילה,וניסיתי להגיע אליו, כשאני עוברת חצי עיר
בחיפושים.

פוגשת עוד בחור אשר מפריע לזכרונות שלי,והולכת אליו הביתה,
בחיפוש אחרי הבית שלך עדיין, כי אני יודעת שהוא קרוב.
כשאני נמצאת אצלו, אני נזכרת ביום הזה ששאלת אותי-האם כשתעברי
ניתוח לשינוי מין עדיין אוהב אותך, ואני לא הבנתי אם היית
רצינית או לא,עניתי "כן,אוהבת אותך בכל צורה אפשרית".
ושוב הזכרון שלי נקטע ע"י הבחור שמציע לי שתייה.כמובן שבסוף זה
נגמר במיטה כשאני מדמיינת אותך איתי,עם כל היופי שלך, כל
הגבריות שלך,ההפקרות הנאיבית, והשמחה העצובה.
ככה אני נרדמת אצל בחור זר במיטה, בדיוק כמו שנרדמתי במיטה
שלך, ביום הראשון שפגשתי אותך. ניסית לרמוז לי על זה שאת רוצה
אותי, ואני מרוב טיפשותי או שאולי מתוך משחק קטן שהחלטתי לשחק,
לא הגבתי ועשיתי עצמי ישנה.
שמת מוזיקה ושכבת לידי במיטה.ממש ממש קרוב אל השפתיים שלי
הרגשתי את שלך...התנשקנו.
בבוקר התעוררנו ושאלת אותי אם כל זה היה בסדר,והאם באמת רציתי
והתכוונתי, חייתי ועניתי "כן".
אני מתעוררת, כבר אמצע הלילה, אני קמה מהמיטה של הבחור ויוצאת
מביתו. אני יודעת שהוא לא באמת ישן, אך שתינו יודעים שאנחנו לא
נתראה יותר, כי אין צורך בכך. כמו שאומרים-היה טוב וטוב שהיה.
אני יוצאת בדיוק כמו שיצאתי מביתך, רק שאיתך העברתי חצי שעה
בלחבק אותך, לנשק את שפתייך וללטף את פנייך, שנרא כאילו את
תיכף הולכת לבכות.
אני חוזרת הביתה, וממשיכה לחיות בתוך הזכרונות שלי איתך, כמו
שדון קיחוטא חי בתוך הדמיונות שלו, קצת מטורפת...