מוקדש לכל אלה שעיניהם עדיין לא נפתחו למה שקורה כאן בארץ.

בוקר יום ראשון, הראשון לספטמבר 2000. שנת הלימודים התחילה בכל
רחבי העולם וכך גם ברמאללה.
היה זה בוקר שמח ברמאללה... במיוחד בשביל הילדים. אהוב ליבם
ומנהיגם חסר הפחד הכריז מלחמת שחרור על בני ציון הטמאים. הרבה
קדושים יקריבו את עצמם במלחמת השחרור המתקרבת ויותר בני ישראל
מקוללים ימותו למען אומה פלשטינאית עצמאית אשר תקום ותגדל על
עצמותיהם... זה מה ששמעו בכל רחבי רדיו רמאללה באותו בוקר צח
ושטוף שמש.

הילדים מיהרו לבית הספר. כן, אפילו הפלשטינאים למדו. הם שרו
שירים ולמדו היסטוריה, ומתמטיקה, ודת... כמובן. השכלה בקרב בני
הפלשטינאים הייתה חובה, כפי שלבני ישראל היה חשוב השירות
הצבאי.
לכל דבר, לכל מילה שנלמדה הייתה משמעות סופית... משרד הלימוד
הפלשטינאי קבע, ביחד אם ראשי הארגונים הטרוריסטים המוכרים אשר
היו בני בריתם מזה מספר עשרות שנים, שכל ילד וילדה יהיו חכמים,
כי רק פלשטינאי חכם יכול להילחם על זכויותיו כנגד בני ציון
האימפריאליסטים ו... רק פלשטינאי חכם יוכל לעלות לדרגת קדושה
בקרב אנשיו, בעת שיקריב הוא את חייו למען מטרה נעלה ואצילית
כזו, כי על כל קדוש נוסף סיכוי נוסף לניצחון...

השעה הייתה שמונה בבוקר. כולם ישבו במקומם וחיכו בלהט לקראת
יום הלימודים המתקרב. הצלצול נשמע, חזק ומעיק, כצפצוף חד המבשר
על התראה בפני התקפה. וכן, הם הרגישו בסכנה... כל יום הישראלים
התקיפו עוד פעם ועוד פעם. משמידים עוד בית כאן, הורסים שמחת
חיים שם. לא רק שלא נותנים לנו בסך הכל מדינה, אלא גם פוגעים
בנו... איזה אסון נורא, הישראלים הללו.

היום עבר מהר. הלימודים היו מעניינים, כרגיל, אבל לא הייתה להם
ברירה, הם לא יכלו ליהנות ככה סתם, הרי זה היה חובה. אותו אחר
הצהרים עבדול הבריון ושני חבריו הסתובבו בחלקי העיר ההרוסה
ובין ההריסות מצאו רימון נפץ של אחד מחייליהם הנפולים. רעיון
מבריק הופיעה בראשו בעת ששיחק הוא אם הרימון בידיו הגדולות,
אפילו בשביל ילד שהיה בכיתה אלף.
באותו הלילה ברח עבדול מביתו, מחשבה אחת בראשו... " אני אהיה
חכם, אני אהיה מפורסם... אני אהיה קדוש."

אי שם במעמקי הלילה פיצוץ עז נשמע. קריאות לעזרה ובכי ויגון.
המערכת הפוליטית נפלה, והמלחמה נמשכה לאיטה... עמוק יותר אל
החשיכה...

למחרת בבית ספר שם ברמאללה עבדול הבריון כבר לא הופיע.
אחת התלמידות שאלה את המורה:
" למה עבדול לא בא לכיתה?"
" תפתחו את העיניים ותראו מה קרה. הוא אם אללה עכשיו, עבדול
השעיד." השיבה המורה לתלמידה.
" תלמדו ממנו, מחכם הכיתה ותזכרו את חברכם רק לטובה. שלום כיתה
א'..."