"ראית פעם את גבול מצרים?" הוא שואל אותי. לא נעים לי להגיד
שאף פעם לא הייתי בסיני, אבל גם זו סוג של דרך להכיר את הגבול
בפעם הראשונה.
אורי מכיר כל פינה בחור הנאלח הזה, והוא נעלב כשאני קוראת לו
חור נאלח. עוברים איזה צומת וכמה ישובים, ואפשר ממש לראות את
עזה. אין הרים, אין גדר בטון גדולה - רק אוויר לנשימה וכמה
חתיכות מתכת שמפרידות בינינו לבין העולם האחר. אסיה בכלל נגד
כל העניין. היא חושבת שכדאי שניקח אוטובוס מסודר וניסע עם עוד
כמה חבר'ה באישור של משרד הפנים או משהו. משרד הפנים עסוק
בפניות קודמות, וסודאנים תועים הם ממש לא בראש מעייניו, אני
גורסת.
אורן, האח הקטן של אסיה, בן 22 וחצי ו5 ימים, וכרגע הוא
בהליכים משפטיים נגדו. היא סופרת את הימים עד ליום ההולדת הבא
שלו, ובבוא הזמן גם תתחיל לספור את הימים עד השחרור מהכלא.
אורן הואשם באיזו הלבנת כספים שלא באשמתו, והופלל על ידי
האנשים הכי מפוקפקים שתוכלו לפגוש. "הוא פשוט היה במקום הלא
נכון בזמן הלא נכון" היא כל הזמן חוזרת ואומרת. אבל לשופט זה
ממש לא משנה- גם הוא מקבל את שלו מתחת לשולחן.

אני אורזת תיק קטן עם קצת פירות, שאורי לא יהיה רעב בנסיעה.
עדיף להשאיר את העניין לאנשים שיודעים מה הם עושים, היא
טוענת-וכשאני שואלת מי באמת יודע מה הוא עושה במדינה הזו היא
שותקת.
בסוף היא אומרת שאולי כדאי שאורי ייסע לבד, ושאני אשאר בבית.
אני אמרתי לה שאולי כדאי שהיא תדבר קצת פחות ותצטרף אלינו.
"פעם הבאה" היא לוחשת, ומשקרת במצח נחושה.

איפה לעזאזל זה כלא קציעות, הוא מסנן מבין שפתיו, ואני בוחנת
את הכביש באישונים מורחבים. "איך זה שרואים את עזה כל כך
טוב?". זה מלחיץ אותי. אורי היה בעזה אינספור פעמים, וזה כבר
לא מלחיץ אותו, אולי קצת מרגש אותו. הוא הספיק לאבד שם חברים
אחדים, וחלקי גוף של חברים אחרים.
"את יודעת שעזה היא המקום הכי צפוף בעולם?" הוא שואל. "ערבים
לא בונים לגובה אף פעם, ובעזה הם כן. את יודעת למה? כי כבר אין
להם מקום לנשום, אז הם בונים לגובה."
הוא מתחיל לספר לי על הרחובות והילדים, ועל זה שהוא תמיד מחפש
כלב ללטף בעזה כדי לשמור על השפיות.
למרות כאב הראש, אני מקשיבה ובסוף נשברת- "באנו לטפל בפליטים
הסודאנים, לא בפליטים בעזה".
הוא שותק ומביט על הכביש הדו-סטרי שמתפתל עד כדי בחילה. ואני
יודעת שכל מה שעובר לו בראש זה שהוא היה רוצה לטפל בעזה
ובסודאנים, ובאח של אסיה, ובכל העולם.

"רוצה ליסוע לעזה?" הוא אומר בטון שנשמע חצי ציני, חצי רציני.
אני נותנת לו את המבט שאומר- אם אתה נוסע לעזה עכשיו אתה לא
שומע ממני יותר לעולם. ומבלי שאני אגיד מילה הוא מתחיל לצחוק
ונותן לי נשיקה על המצח תוך כדי נהיגה. "איפה זה בכלל כלא
קציעות, ולמה שמו את הסודאנים כל כך רחוק בכלל." אני מתחילה
לאבד את הסבלנות. אורי צוחק ואומר שתמיד דופקים את השחורים,
ושגם ככה אם אין לך ביקורים, זה לא משנה אם הכלא שלך יהיה גם
בסוף העולם.
אני מקווה שאת אורן ישימו בכלא שקרוב לבית, שלפחות אסיה תוכל
לבקר הרבה.  

פניה שמאלה מגלה לנו שלט לבן בכיתוב עברית, ערבית ואנגלית. את
האנגלית הוא מבין, את העברית אני, ואת הערבית שנינו היינו
רוצים לדעת. אני לא ממש בטוחה שהאיש בכניסה עם הפרצוף גורילה
ומדי השב"ס יכניס אותנו כל כך בקלות. אורי אומר שכן, ואני
מחזיקה אצבעות. אני יורדת מהאוטו, מרימה קצת את השמלה, כי אולי
הוא ישנה את דעתו כשיציץ ברגלים שלי. הן לא ממש מגולחות- אני
משילה את השמלה בחזרה למטה. גורילות לאו דווקא אוהבים גורילות.


אורי מתווכח, אני מצטרפת. הגורילה נשאר אדיש. מבין קירות הבטון
אני יכולה כמעט ולראות את  הפרצופים שלהם. את העיניים הגדולות
והחומות שרק מתחננות שנציל אותם. אותם פרצופים שנסעו ברכבות
צפופות בפולין. מבטים זהים כמעט אחד לאחד. הייאוש, מסתבר, לא
משתנה מאדם לאדם, הוא רק מחליף פנים. השנים לא מעלימות את
ההכחשה, הן רק הופכות אותה לטריוויאלית.
שואה מתרחשתו מתחת לאף - ורק לנו איכפת.
בתי המשפט מסתירים את האמת ללא דופי- ורק לחפים מפשע איכפת.
בעזה התחילו לבנות לגובה- ולאף אחד לא איכפת.

אורי מביט בי בעיניים כמעט דומעות, אבל רק כמעט, כדי שאני לא
אשבר בעצמי. אחר כך הוא משפיל מבט ובועט באבן קטנה בעוצמה לא
ברורה.
"טוב..." הוא נאנח במבט מיואש, "לפחות ניסינו."

"ראית פעם את גבול מצרים?" הוא שואל אותי. לא נעים לי להגיד
שאף פעם לא הייתי בסיני, וגם זו סוג של דרך להכיר את הגבול
בפעם הראשונה.
אורי מוציא שני דרכונים, את שלי הוא גנב במרמה. "אף פעם לא
מאוחר לרדת לסיני בפעם הראשונה", הוא מחייך כאילו כלום לא קרה.

הוא נראה כמו ילד קטן בתמונת הדרכון שלו, ואפילו האיש של
הביקורת קצת גיחך לעברו.
בסוף הוא נותן לנו לעבור, כשאנחנו משאירים את אסיה ואורן לבד,
עזה כבר קצת יותר רחוקה, הסודאנים לא יקבלו ביקורים היום,
ואנחנו נוסעים חזרה לחיים שלנו.