פאני מתה בשבת. יומיים לפני ליל הסדר. אף אחד לא נכח
בהלוויה, שכן איש לא הכיר אותה ממש. למעשה כולם הכירו אותה,
אבל היכרות מרוחקת. היא הייתה כעין דמות רקע. בעיקר במדרחוב.
חולפת בדממה עם שלושה כלבלבים מחוברים אליה ברצועה ועוד שני
כלבים-טרמפיסטים של קבע, הבאים ליהנות חינם, ללא מחוייבות,
מלטיפות ובונזו. אחד מהם דלמטי מעורב, מקרטע על רגל קצרה.
והשני, בולדוג ספרדי עם אסטמה, שהיה מתנשף גם ללא מאמץ.
 פעם, כשישבנו בקפה של סינו, עצרה שם מרצדס שחורה, מכובדת.
יצא ממנה בחור, עם הרבה גורמטים ושאל אם מישהו מכיר את פאני
הבלדרית. לא היינו בטוחים למה הכוונה, אבל מאז דבק בפאני
הסיפור אודות היותה בלדרית של המחתרת. רק שלא ידענו איזו מכל
המחתרות.
בעצם, מה זה משנה.
 מה שהיה יפה אצל פאני, זה, שלמרות שלא הייתה ממש חברותית,
היה לה לב טוב דווקא לאנשים מסכנים. למשל, כל המסוממים
שמסתובבים בלילה ליד בית-הכנסת הגדול, היא הייתה מבקרת אצלם,
לעתים קרובות, אפילו, אם נניח ירד גשם והיה ממש קר. גם כל
ההומלסים שמסתובבים בלילה בטיילת, זכו לביקורים קבועים. לא
ידענו על מה דיברו איתה, אבל הערכנו את הדבר, אם כי שמוליק אמר
שבעצם עם אנשים נורמאליים היא לא יכולה לתקשר. בכל אופן, זו
הייתה תמונה יפה לראות אותה מנהלת דו שיח עם אחד מאלה, והכלבים
כולם נותנים רספקט כמו שאומרים, יושבים בשקט, במרחק מכובד.
מוישה הוא הראשון שדיבר פעם, על ההובי המשונה של פאני: היא
הייתה אוספת את הקופסאות פלסטיק הריקות של סרטי צילום ועושה
מהן כל מיני בובות קטנות צבעוניות. תמיד נראתה מסתובבת עם
קופסאות כאלה, מלפפת סביב חוטי צמר ססגוניים ומוסיפה מלמעלה
פונפון. אבל, איך אומרים? כל אחד והשיגעון שלו.
 לא שמנו לב שהיא נעלמה מהמדרחוב. אבל זה טבעי. עד שיום שישי
אחד, ברנשטיין, שהוא במקרה גם מנתח בבית-חולים מאיר, והוא תושב
חדש בנתניה, שואל אם מישהו מכיר את פאני הבלדרית. ואז שמנו לב
שבאמת המון זמן לא ראינו אותה.
"תשמעו", הוא ממשיך, "זאת, הייתה ממש צדיקה. הייתה בטיפול
אצלי, אבל הראש שלה היה בכלל במקום אחר. היא כל הזמן הייתה
דואגת להומלסים כאן בעיר".
"מ'זתומרת?", שאלנו.
"היו לה בתיק, בובות קטנות עשויות מקופסאות של פילם, מתנות לכל
האנשים האלה, עם פתק איך קוראים לו ואיפה ומתי אפשר למצוא
אותו. ממש באיזה מקלט, על איזה ספסל, או מתחת לאיזה בניין
בבנייה. כשהיא שכבה במחלקה, השביעה אותי לחלק את המתנות האלה,
כי היא לא יכולה. מה אני אגיד לכם? איזו אישה? אחרי זה, כשהיא
התעוררה מהניתוח ושאלה מה מצאתי אצלה בבטן, עניתי לה שמצאתי לב
של זהב. ואחר כך היא נפטרה. ותשמעו טוב: כל אחד מההומלסים,
שבעצם אנחנו בכלל לא מתייחסים אליהם כמו בני אדם נורמאליים, גם
הם אהבו את פאני. וכל אחד שהבאתי לו את המתנה, גם הוא נתן לי
מתנה להעביר אליה. וכל המתנות האלה היו בתוך קופסאות של
פילמים. וזה היה נוגע ללב. ממש. כך שלא היה לי אומץ לספר לאף
אחד שהיא נפטרה.....".
הסיפור שלו נקטע, בגלל צ'פחה שנתן לו פקד קטורזה, מ"הסמויה".
"הלו!", אמר ברנשטיין, "אני בכלל לא מכיר אותך!".
"ואללה!", אמר קטורזה, "אתה עוד תכיר!".
הרבה זמן לא ראינו את ברנשטיין. מוישה אמר שבטח הוא בחו"ל,
בהשתלמות. איציק חשב שאולי הוא גנב איזה לב של בחורה, כי "הוא
באמת נראה גבר! גבר!".
 אחרי החגים ברנשטיין חזר. הוא נראה רע. היו לו קמטים בפנים.
תפסנו גם שהוא בעצם היה צובע את השיער. ביקשנו מסינו שיכין לו
קפה של חבלנים. משהו עם מנה משולשת של קפאין.
כולם חיכו, כמו שאומרים, למוצא פיו של ברנשטיין.
"מה היה?", שאל יוסי, שלא יכול היה להתאפק.
ברנשטיין עצם את עיניו. כיסה את פניו בשתי ידיו. וישב בשקט.
כולם נתנו לו כבוד והמתינו. בסוף הוא אמר: "אתם זוכרים שעשיתי
ניתוח לפאני הבלדרית?"
"בטח זוכרים!", אמר יוסי, "וגם... גם אמרת שהיה לה לב של
זהב".
"ככה אמרתי?"
"נו?", אמר סינו.
"היא באמת הייתה בלדרית! ואחרי שהיא מתה, אני נהייתי בלדר, בלי
לדעת!".
שמוליק סובב את אצבעו ליד הרקה והסתכל על כולנו, ואנחנו כולנו
הסכמנו איתו. משהו השתבש כנראה אצל ברנשטיין.
היה שקט.
ואז אמר ברנשטיין: "פאני מכרה סמים בתוך הבובות הקטנות של
הקופסאות פילמים!".