היא יושבת בצד, בוכה,
בוהה בחלל, יורדת דמעה,
בעיניים תוגות מפזמת לה שיר,
ואתה חושב שאין לה סיבה לבכות.

אתמול בערב היא ישבה על הכיסא,
בהתה בחלל, ירדה דמעה,
פיזמה לה שיר, חנקה יבבה,
ואימא שוב צעקה, ואבא שוב היכה.

והדמעה שנשרה
נפלה בדממה,
לא נשמעה,
והתנפצה
חרש.

ומחר אתה תקום, תקרא עיתון,
ותראה במודעות האבל אחת קטנה,
ששייכת לשיר שלך, שיר שאהבת,
ותבהה בחלל, דמעה בזווית עינך.

ותלך לשבעה, תשב עם ההורים,
ובדממה תבהה, תרד דמעה,
ובשקט החרישי עוד תוכל לשמוע
איך אימא צעקה,
אבא היכה,
והיא בשקט פיזמה.



19.10.05