מה אני אגיד לכם... אם תשאלו אותי, החיים היום הם לא מה שהיו
פעם. פעם החיים היו הרבה פחות קלים, לא שאני חושב שקל לחיות
היום, אבל כאשר אני יושב פה על הספסל ומסתכל על החבר'ה
הצעירים, השובבים, המופרעים, אלה שלא מפחדים מכלום...
היום יש להם הכל, לא צריכים לדאוג לכלום, יש להם מסגרות
שעוזרות להם לחיות, לכוון לעצמם את החיים ויש לכל אחד משפחה
שתדאג לו.
אני זוכר לפני שנים, כשאני הייתי צעיר, הגעתי לעיר הגדולה הזאת
לבד, בלי אימא ואבא, השארתי אותם מאחור, חשבתי להתקדם בחיים,
לא להיות כמוהם לא מוצלחים.
אולי זו היית טעות ואולי לא, אני עדיין לא יודע, אבל מה שידעתי
באותו רגע, זה שאני חייב לדעת להסתדר לבד.
הגעתי לעיר הזאת והחיים בה היו יותר גרועים ממה שציפיתי, לא
היה קל למצוא בית, הייתי עובר מבית אחד לשני עד שלבסוף הייתי
חי ברחובות, מסתובב בין הבתים, משתדל שלא יראו אותי ככה, הייתי
מתבייש בעצמי, אנשים הסתכלו עליי וצחקו עליי, היו רגעים שרציתי
לחזור לאבא ואמא, אבל הבושה של להודות בכישלון לא נתנה לי, היו
ימים שהייתי רעב, בעיקר לילות.
הייתי יוצא מהמחבוא שלי ומחפש אוכל בפחי אשפה. הייתי רזה מאוד,
שלד, רק עצמות.

לא היה לי מי שילמד אותי איך להתנהג, החיים לימדו אותי הכל,
הייתי מקבל הרבה "סטירות" עד שידעתי מה אסור ומה מותר, נדדתי
ממקום למקום ולא היו לי חברים.

אני זוכר מקרה שהיה כאשר יום אחד הייתי רעב מאוד ובחוץ ירד
גשם, ממש מבול, היה קר והייתי כבר ממש תשוש, נשכבתי באחת
הכניסות לאחד מהבתים שהיו ברחוב ובטעות נרדמתי. פתאום הרגשתי
שמשהו נוגע בי, פקחתי את העיניים וראיתי את הבת של השכנים
נוגעת בי, היא נבהלה כאשר התעוררתי וגם אני מאוד נבהלתי,
קיוויתי שהיא לא תקרא להורים שלה או שלא תצרח ואז מישהו יבוא
ויראה אותי, אבל היא לא זזה, רק חייכה אליי אני ניסיתי לחייך
אליה חזרה. היא התקרבה אליי. "איך קוראים לך?" שאלה.

אני לא עניתי, התביישתי; הייתי מלוכלך ומסריח ורטוב מהגשם.
"אתה רעב?" התקרבה עוד וניסתה לנגוע בשערי הרטוב. לא עניתי לה.
היא נעמדה ואמרה לי: "חכה כאן" והחלה לרוץ לכיוון הבית.

רציתי לברוח. מה יהיה אם היא תקרא להורים שלה? מה הם יגידו לה?
הם יגרשו אותי, אולי אפילו ירביצו לי ויכאיבו לי, לאנשים אין
שום התחשבות לפעמים, כאשר הם יותר חזקים ממך ואתה כזה קטן וחלש
וחסר כל, הם יכולים פשוט להתעלל בך בלי גבולות. שמעתי על כמה
חברים שלי שאפילו ילדי השכונה פשוט התעללו בהם בדרכים שלא
הייתי רוצה לפרט אותם פה.

הילדה חזרה, התקרבה אליי והושיטה לי גביע גבינה פתוח, לא ידעתי
מה לעשות, אולי היא מנסה להוליך אותי שולל, לא הייתי בטוח כיצד
לנהוג, היו כבר כאלה שניסו, אבל הפעם הייתי רעב ממש וגביע
גבינה לא מקבלים כל יום, היא הניחה את הגביע על הרצפה והתרחקה
ממני קצת, הושטתי את היד לגביע והתחלתי לאכול ממנו.
באותו יום הרגשתי בפעם הראשונה שיש לי עוד תקווה, שיש עוד
אנשים טובים בארץ ושיש לי עוד סיכוי לשרוד.

את גביע הגבינה אכלתי עד הסוף. הילדה חייכה אליי, היא סימנה לי
שלום עם היד והלכה, איך היא לא פחדה ממני? חשבתי.

אך לא כל הסיפורים שלי הסתיימו בסוף טוב, היו כאלה שגם היו לא
כל כך נעימים. אני בטוח שלא יהיה לכם נעים לשמוע שיש בינינו
כמה אנשים ממש רשעים, אבל אסור לברוח מהאמת, יש אנשים כאלה
ואני יודע על הרבה.

אז זהו, במקרה הזה, הילדה המקסימה הצילה אותי, אבל מה יקרה
מחר? את זה אף אחד לא יודע להגיד.
יכול להיות שכאשר תקראו את הסיפור הזה אני כבר לא אהיה
בחיים... אבל זה הסיפור שלי, על החיים.
טוב, ככה זה כשאתה...

כשאתה חתול רחוב.