שוב אני שוכב מתחתיה, או שזו מישהי אחרת, ושוב העיניים שלה
נעצמות בלכסון חתולי, גורמות לי לתהות אם היא באמת מאושרת או
פשוט מנסה לדמיין מישהו אחר שם במקומי.
אני אוחז בה חזק, לש את שרירי גבה התחתון ומרגיש אותה צונחת
מעלי, ממהרת, מאיטה, ושוב ממהרת עד שהיא נעלמת.
אני יודע שאני נעלמתי מזמן, היא בטח חושבת שאני שם איתה, אבל
האמת לאמיתה היא שאני נמצא כל כך רחוק ממנה, בנקודת ציון עלומה
מעברי, תוהה איך הזין שלי שוב עושה עבורי את כל הבחירות הלא
נכונות.

מספר דקות עוברות - סיימנו, ועכשיו יתחיל הטקס.
אנחנו נשכבים זה לצד זו, הרגל שלה עדין עלי, מזכירה לי שהיא
עדין לא התחפפה, ושצריך לדבר קצת.
"סיגריה?" אני שואל אותה, והיא מהנהנת, לא טורחת לענות.
אני מכניס לפה שתי סיגריות, מדליק, ומושיט לה אחת והיא לוקחת
אותה בעדינות מידי מצמידה לשפתיה ולוקחת שאיפה חלושה.
אני מביט בשעון ורואה את המחוגים מסמנים לי שהבוקר עוד מעט
עולה, ואיתו האפקט הבלתי נמנע של התפוגגות אדי האלכוהול
שבקרבי.
"אז על מה אתה חושב?", היא שאלה בריטואל ידוע מראש.
שאני מת שתעופי מפה כדי שאני אוכל להכות את עצמי שוב ושוב על
זה שאני לא מצליח להשתחרר מסטוצים חסרי משמעות, על זה שאני לא
מסוגל להתבגר!
"סתם, על החיים", אני משקר.
שוב התשובה שלי לא באמת משנה, בגלל זה אני אף פעם לא משקיע בה
יותר מדי, והיא - ממשיכה בשלה.
"אתה לא חושב שזה מצחיק, שרק הכרנו, וכבר אנחנו כאן במצב
כזה?", שאלה
זה לא מצחיק, זה עצוב! אני יודע למה אני פה (כי אני מטומטם),
אבל למה את פה?
"כאילו, לא מצחיק רע, אבל מוזר כזה, כאילו מהר נורא, לא?", היא
ממשיכה לחרוט על בשרי בציפורנים רוחניות.
קוראים לזה סטוץ, קוראים לזה טעות של לילה עמוס וודקה תוצרת
הארץ, קוראים לזה חרמנות, את כלום בשבילי!
העיניים שלה מתחילות להיעצם ביחד עם התקווה שלי שהיא תלך ואני
אוכל להכנס למקלחת ולשטוף מעצמי את שאריות ההערכה העצמית שלי.
היא חמודה, באמת שהיא חמודה, ודי יפה, ויש לה חיוך מקסים וגוף
מקומר וחלק שמזכיר לי איזו שחקנית עבר שמאוד אהבתי. ואני בטוח
שגם השם שלה מצלצל טוב באוזן, רק חבל שאני ממש לא זוכר אותו.
סך הכל באמת שהיא בסדר, אבל אני יודע שזה לא היא, זה אני.
היא כבר נרדמה, ואני בעדינות מסיט את רגלה מרגלי, מושך עצמי
מהמיטה ונכנס למקלחת.
שוב אני נכנס מתחת לדוש, והמים שעוד לא הספיקו להתחמם מקפיאים
את גופי אבל אני פשוט בוהה קדימה ומתעלם מאי-הנעימות הזמנית,
הרי מה זה ביחס לשנים שעוד יבואו ועמן המרירות המתגברת.
נדמה לי שאני שומע את דלת הכניסה נסגרת, אז אני משער שהיא
הלכה, או לפחות מקווה כך, זה ימנע את הצורך להמשיך ולדבר לאחר
שהיא תקום.
המראה מולי מתכסה אדים ואני מנגב אותם ומביט בעצמי, תוהה מתי
הזדקנתי כל כך, מתי נמלטה הילדות מעיניי.

ופתאום זה קורה לי, ממש כמו התערבות עליונה,
התחושה עולה מבפנים וסוחפת עמה את כל מה שהיה בי.
אני מקיא, ומקיא, וממשיך להקיא, ומקיא מגופי את כל הבוז ואת כל
הכבדות, ואת כל המרמור שממש לא אמורים להיות מנת חלקו היומית
של בחור בן 22 שחייו זה עתה התחילו.
אני יודע שזה מהאלכוהול של אמש, אבל מבחינתי - אני יכול להשבע
שאני מקיא רגשות, ותחושות שכבר עידנים שרציתי להניס מתוכי,
ממוחי.
בסוף זה נגמר ואני מנקה את עצמי ומביט שוב במראה, במישהו חדש.
היה לי כל כך מוזר שהשינוי היה כה פתאומי, אבל מי אני שאתווכח,
הרי אני מרגיש נפלא, הרגשה אפילו יותר טובה מאז - כשעוד ידעתי
אך אוהבים, הרגשה של התחלה חדשה.

אני יוצא מהמקלחת ורואה אותה שוכבת על המיטה, עיניה עצומות
ושפתיה פולטות נשימות רפות, עדינות.
פתאום אני מרגיש איך כמו שזה הלך כך זה גם שב,
ושוב אותו ריטואל חוזר, שוב.