"...מה קדם למה, המוסיקה או האומללות? האם הקשבתי למוסיקה בגלל
היותי אומלל? או אולי הייתי אומלל מפני שהקשבתי למוסיקה?..."
נאמנות גבוהה / ניק הורנבי

הרבה דברים קרו אצלי בזמן האחרון. תהפוכות של חודש הולידו
בלבול, הנאה, כעס, געגוע, לחץ, ושוב בלבול שלא היו לי כבר
שנים. גיליתי הרבה דברים חדשים. על עצמי, על אחרים ועל אחרות,
על נושאים כלליים כמו מין ואהבה, וגם על כמה להקות חדשות שצצו
פה ושם. הבולטות שבהן: "מרסדס בנד" הכובשים ו"אלג'יר", שכבר לא
ממש חדשים לאף אחד, אבל מתחבבים עליי בקצב איטי ומפרך (מפרדרך,
אפשר לומר).

מעמדן של שתי הלהקות שונה. את מרסדס גיליתי רק עכשיו, והתאהבתי
מיד. את אלג'יר, כמו שכבר אמרתי, אני לומד לאהוב. מעניין אותי
לחשוב איך דברים היו נראים אם הכל היה קורה אחרת...

לפני כמה זמן השתתפתי בדיון (שנמשך בערך שתי הודעות) על עניין
הרגש והמוזיקה. מה משפיע על מה. הדיון הפריד(ריך) בין שני
סוגים של אנשים. אני קורא להם המוז"רים והרמו"זים. מוז"ר זה
קיצור של "מוזיקה-רגש", אלו שאצלם המוזיקה באה קודם. אני לא
פסיכולוג (אם זכור לי היה שם מישהו שהוא כמעט כן), אבל לדעתי
אלו אנשים לא כל-כך יציבים... עצובים אם יש שיר עצוב, שמחים אם
יש שיר שמח... נראה שיש לזה יתרונות וחסרונות, תלוי מי שולט
במוזיקה. מי ששולט במוזיקה - שולט במצב-הרוח. אני אישית לא
הייתי מפקיר את מצב רוחי בידי גלגל"צ, והייתי מעדיף לרכוש מלאי
דיסקים מכובד שיענה לכל צורך במצב רוח כזה או אחר, אם הייתי
נמנה על סוג זה של אנשים.

הסוג השני, הרמו"זים, משנים את המוזיקה בהתאם למצב. אם אתה
מוצא אותם, כמוני, מכינים "דיסק שירי התאבדות", דע לך שיש אולי
סיבה לדאגה... ידידה מאוד טובה שלי היא כזו. יש לה דיסק "הרגע
נפרדתי מחבר שלי", שלוקט ונערך מתוך אוסף מכובד של דיסקים
מלנכוליים ששוהים דרך קבע על שידת המערכת שלה (אגב, במקרה שלי
אין סיבה לדאגה, כי אני גם לא מאלה).

כמו שבטח שמתם לב אני טוב בעיקר בלכתוב על עצמי. אני מכיר את
עצמי טוב יותר מכל אחד אחר, תרתי-משמע. נזכרתי בדיון שהיה לי
עם הידידה מהפסקה הקודמת על עניין אחר לגמרי. וגם היא טרחה
להבדיל בין שני סוגי גברים. לא נזכיר באיזה נושא מדובר, נאמר
רק שהיא הבדילה בין אלו שטובים לפעם אחת ארוכה, לבין אלו
שטובים להרבה פעמים קצרות (אם קשה לכם עם זה פשוט תניחו שאני
מדבר על ריצה). אני מיד חשבתי על עצמי והצהרתי בפניה שאני נופל
בין ההגדרות, ואני מזכיר את כל הסיפור המביך הזה רק מפני שגם
כאן נדמה לי שהמצב דומה.

ההקדמה המפרכת שלי על אירועי החודש האחרון באה להסביר איך
בחודש ניתנו לי המון הזדמנויות לבחון איזה מין סוג של בחור אני
(רואים איך הכל מתחבר יחד?). במיוחד זכור לי יום שלם שהוקדש
ל-Offspring, System of a down ואלג'יר, אותו יום שבו כולם
שאלו אותי שוב ושוב למה אני נראה עצבני. ואני? אני אפילו לא
העליתי בדעתי שאני עצבני עד ששמתי לב לפלייליסט שלי (והתגובה
שלי באותו רגע אגב - "כנראה שאני באמת עצבני על מישהו...
מעניין מי... חכי חכי מה אני אעשה לו כשאני אגלה מי זה...).

בקיצור, בואו ופשוט אספר לכם איזה מין פרידריך אני. בפעם
הראשונה ששמעתי את הדורבנים הייתי מאוהב ומבולבל, בפעם הראשונה
ששמעתי את טיפקס הייתי צעיר וסקרן, בפעם הראשונה ששמעתי את
Offspring הייתי בודד ומורבידי... הפעם הבאה שאשמע כל אחד מהם,
תהיה בדיוק כמו הפעם ההיא. אין לי שירים שמטבעם הם עצובים או
שמחים. ערן צור יכול לשמח אותי בשירי מוות בדיוק כמו ששב"ק ס'
יכולים להעציב אותי בשירי זימה וגנג'ה. הזיכרון שלי גרוע.
צלילים זה הדבר היחיד שאני מסוגל לזכור. לא פרצופים, לא
מספרים, לא שיחות, רק מוזיקה. ומסתבר שהדרך שלי לזכור מצבי רוח
באירועים שונים היא לתפור אותם למוזיקת הרקע של אותו אירוע.
כמו שאמרתי, הזיכרון שלי גרוע, ועד שהדיסק לא מתחיל להסתובב
והשניות לא מתחילות לרוץ אני בדרך-כלל לא זוכר איפה הייתי בפעם
האחרונה או בפעם הראשונה ששמעתי את אותו הדיסק. תמיד אני מופתע
מתחושות חדשות-ישנות שעולות בי.

אני יכול רק להניח שלהקות כמו "מרסדס בנד" יקבלו את ניחוח
ההווה. כרגע קצת קשה לי לשמוע אותן, אבל בעתיד, אחרי שאגבש דעה
על כל מה שקורה סביבי עכשיו, אוכל לשמוע אותן שוב ולראות מה
עולה בי - תחושה של געגוע יפה, או תחושה של אכזבה?

"אם אני מרגיש עצוב, והכל כבר לא חשוב, אז אשיר ת'שיר שלי"

רוצים לספר לי איזה מין סוג של אנשים אתם?