ביום השישי בשבוע, אני עולה על בגדי הליצנית שלי ונוסעת לכל
מיני מסיבות יום הולדת של ילדים רעשנים ומציקים במיוחד. מורחת
ים של איפור על פרצוף נפוח משינה, מציירת חיוך, שגם אם הייתי
עוברת ניתוח למתיחת שפתיים קשה היה לייצר, חובשת על ראשי פאה
אדומה ומזעזעת, נכנסת לאוטו המגוחך שלי ( שאיזו חברה פסיכופטית
שכנעה אותי לצבוע בירוק ליצני)
ונוסעת לעבודה!
וזה לא משנה שאתמול בלילה לא עמד לאורי ושרוקנתי עד חמש בבוקר
את כל הסטוק האלכוהולי שהיה בנמצא. זה לא משנה שעוד יומיים אני
מקבלת מחזור והבטן שלי מארחת את הוסת השביעי לסוף שבוע. זה, לא
משנה לאף אחד...
בשביל 270 שקל מסריחים, אני צריכה להתעלות מעל חיי האומללים
ולשכנע חבורת אינדיאנים שאני הבן אדם הכי מאושר וכיפי במדינת
ישראל.
ילדים, לפני שהגעתי לפוזיציה העלובה בה אני נמצאת, כשעוד עבדתי
בעבודה מסודרת ומכובדת (פיצוציה בקינג ג'ורג') הם נראו לי
חמודים להפליא. רעננים כאלה, נוטפי סקרנות ואנרגיות בוסריות
וטהורות. עכשיו? עכשיו אני אשכרה יכולה להתחבר ולרדת לעומקה של
ההבנה, אך נשים נוטשות את צאציהם בפתחי דלתות זרים.
מפלצות, מפלצות קטנות ורישעיות שאם רק תנתן להן האפשרות, הן
תאמללנה אותך למוות.
ואני, אני העבודה שלי היא, לתת להם לבעוט לי בפנים. לי משלמים,
כדי שהחלאות האדם האלו יצבטו וימשכו וירקו ויצרחו בקולי קולות,
אל תוך נשמתי הדואבת.
270 שקל מסריחים וכל יום שבת פק"ל, אני על נורופן וחתיחות
תפוחי אדמה על המצח.
והוא? הוא לא מספיק שלא עומד לו, הוא גם לא עובד! כי לקחת
עבודה שלא קשורה במה שהוא אוהב ונועד לעשות, זהו ניגוד
אינטרסים שיעיב על מצפונו למשך כל ימי חיו.
בן זונה, שוכב לי במיטה, מסריח לי ת'בית, מידי פעם כותב כמה
מילים מחורבשות על ניירות טואלט וקורא לעצמו ליריקן. נותן לי
להסתובב בעיר מחופשת ומדבר איתי על בחירות בחיים.
ו.... לא עומד לו....בן זונה.

היום יום ההולדת , הוא של אחיינית של סמדי, השכנה מלמטה. עשר
אלף פעם היא ביקשה שאני אשתדל באמת לעשות שמח " כי הילדה נורא
מתרגשת". אה.. רציתי להגיד לה, אן בעיה, אם כלום לא ילך אני
אתחיל לחלק קוויקים בפינת ההפתעות. 270 שקל, בת זונה.
בקיצור כשהגעתי לבית של האחיינית של סמדי, החושים הליצניים שלי
(כן הספקתי לפתח כאלה)
רמזו לי שהמסיבה הזאת לא הוכת להיות מי יודע מה. השכונה נראתה
די דוממת והדירה שמבין תריסיה ביצבצו בלונים צבעוניים ניצבה
דוממת וחשוכה.
דפקתי על דלת עץ לבנה ובפתחעמדה ילדה קטנה ומתולתלת, בפיג'מה
של פו הדב, כשענייה נפוחות מדמעות. היה משהו כמעט טראגי בפריים
הזה של ילדת יום הולדת בבית אפל ומקושט.
מה? אמרתי בקול רם ומחוייך, איפה כולם? " המסיבה בוטלה, סמדי
תשלם לך על זה שהגעת עד לכאן" , הדלת נטרקה. נשארתי לעמוד שם
כמה שניות מאחורי הדלת הלבנה.
כל הדרך הביתה חשבתי עלייה, על הילדה עם הטון המבוגר והכותנת
המצויירת, בנסיבות אחרות הייתי אמורה עכשיו לחוות אורגזמת אושר
אילעי, סה"כ התבטלה כאן מסיבה, כסף הכי קל שעשיתי מזה זמן רב,
מה רע? אך למוחי הסתננו מחשבות נוראיות על האדם שהפכתי להיות.
מי לעזעזל משאיר ילדה קטנה ובוכייה בבית חשוך ומקושט, עם עניים
מפוצצות מבכי ועוד ביום ההולדת שלה? אולי הייתי צריכ להתעניין
יותר? לשאול מה קרה? לבדוק שהכל בסדר?
חשבתי על זה, שבגיל שלי לאנשים יש כבר ילדים משל עצמם, אנשים
FUCKING מחנכים את דור העתיד ואני? אני מגלה פה חוסר רגישות
משווע.
הפקק באיילון הלך והתעצם, רק במדינה כמו שלנו, הכי לא שווה
לנסוע ב- FREE WAY, אבל מה אני הייתי עסוקה בלרחם על עצמי. אני
התעסקתי בחיים האומללים האלה, שזורקים אותנו לסיטואציות
מסריחות ומניחים לנו למצוא לבד את הדרך החוצה. כמו העובדה שאני
ליצנית, בגיל 28 ויש לי תואר ראשון באומנות רב תחומית, כמו זה
שלילדה בת 7 , הולכת פייפן היום הולדת ולאף אחד ( ובעיקר לי),
זה לא מזיז ת'תחת. ושלאורי לא עומד הזין.
התעוררתי רק שראיתי את האמבולנסים והניידות חונות לי במדרכה
ליד הבית. מהר מאד הבנתי שזה אורי. כ"כ ברור היה לי זה אורי.
אני כזאת טמבלית שעשיתי לו פרצופים אתמול בלילה.
אז לא עמד לו, BIG FUCKING DIL, מה קרה? מלחמה? לא הייתי צריכה
להגיד לו שהוא אפס, חסר תועלת ושכל חרא קטן היום כותב שירה. לא
הייתי צריכה לשאול בקול רם למה שווה לי להחזיק אותו אצלי
בחיים.
והנה עכשיו הוא קיבל התקפת לב במיטה שלנו. הנה הוא התמוטט
באמבטיה, נכנס במראה וכל בגוף היפה שלו זכוכיות ורסיסים. הנה
הרגתי את הגבר היחידי בחיי והנה...
הנה הוא ניצב מולי, ישנוני כתמיד ונראה כאילו , זה עתה הושלך
מהמיטה. הוא חיבק אותי ונישק את צווארי נשיקה ארוכה וחמה.
נו, אמרתי ברצינות מבוהלת, חשבתי שהתאבדת אחרי אתמול בלילה?
הוא לקח את ידי והוביל אותנו אל קבוצת אנשים שהצתופפה על
המדרכה.
כשראיתי את אחותה של סמדי ( אמא של פו הדב ממקודם) וגם את
סימון הגוויה על הבטון, האסימון החלוד שבי נפל.אז כבר ידעתי
לספר את כל הסרט מתחילתו ועד סופו.
"היא קפצה אל תוך גגון השמש של גברת יוסקוביץ, היום בערך
ב-16:00, ממש כמה דקות אחרי שנסעת. שמעתי בום עצבני, אז
התעוררתי ופתאום ניידות וצ'קאלקות, סרט שלם.
אורי היה חיוור מתמיד ונראה היה שרק מוות פתאומי של השכנה
מלמטה, יכול היה להעיר אותו מהתרדמת של החודשים האחרונים.
הכל התחבר לי והרגשתי אך אט אט יורדת לה העיפות מהפאה האדומה
שלי לאצבעות הרגליים.
הזיעה הקרה שלי מרחה את האיפור האידיוטי שלי והפכה את פניי
לעיסה. כל מה שרציתי לשמוע עליו, היו מקלחת חמה וניל יאנג
בקולי קולות.

בערב אחרי המקלחת, ישבתי במרפסת. אורי ישן על הספה בסלון.
שלפתי מהמדף את הספר על הדב הכתמתם והעיף הזה , שנשאר לבדו, עם
ילדת יום הולדת של שישי אחר הצהריים.