קולות הערב התערבבו עם קריאות המואזינים שצפו ועלו מכפרי
הסביבה, זוחלים בואדיות ומתנקזים לכדי בליל צלילים חסרי פשר
לאוזניה. בעודה הולכת ברחוב הראשי, הקשיבה לקולות שבקעו מהבתים
שעברה לידם, כמי שמעבירה תחנות בטלוויזיה. צליל מזלג נוקש
בצלחת, פכפוך משקה הנמזג לתוך כוס, אשה שואלת: "סיימת לאכול?",
חריקת כיסא שמוסט לאחור, צליל רגליים קטנות רצות במעלה
המדרגות, קולות ויכוח שהתחיל קודם לכן ויסתיים מאוחר מדי, והיא
שומעת את הדיו המתפוגגים באוזניה בעודה חולפת וממשיכה ללכת
לכיוון הבית הבא.

והריחות. חביתה, לפי הריח היא מזהה בוודאות שזו חביתה ולא ביצה
עין או מקושקשת. ריח רענן של ירקות שנחתכו זה לא מכבר. ריח של
סבון תינוקות. אור כחול מרצד בחלונות חלק מהבתים, אך קולות
המרקע אינם מגיעים אליה. אופניים זרוקים ליד המדרגות. דלי וכף
שנזנחו בגן המשחקים, או אולי נשכחו בהמולת ההתארגנות לקראת
הערב. שכן שטרם גזם את שיחי גדרותיו, ומאלץ אותה להתכופף או
לרדת מהמדרכה המשובצת צואת כלבים. מוצץ צבעוני שנפל לתינוק
שעבר כאן קודם לכן. היא חשבה על הפעוט המנופף בידיו הקטנות
השמנמנות ומשמיע קולות שהוריו קצרו מלהבין. מן הסתם נוכחו
באובדן מאוחר מדי.

רוח נעימה עלתה וליטפה את מצחה המיוזע קלות. הלילות נעשו
נעימים יותר עם תחילת שנת הלימודים, כאילו גם אימא טבע ידעה
שחום יולי אוגוסט צריך להתפוגג באחד בספטמבר, עם הלילות
שמתחילים מוקדם מדי ומסתיימים מאוחר. עם טיפות גשם תועות
הנושרות כמבשרות את בוא הסתיו, ומרטיבות את קישוטי הסוכה,
שנעשו ביד קטנה ואוהבת ובעמל כה רב.

כשהתקרבה אל בית הספר, ראתה אנשים נוספים ותהתה אם גם פניהם
מועדות להרצאה. על שער בית הספר נתלה שילוט עם הסבר מפורט
שמכוון למקום קיום הישיבה. נראה היה שנכתב גם למען אלה אשר
אינם בקיאים במסדרונות בית הספר: אנשים מבוגרים, הורים לילדי
הגן, וסתם אנשים. היא השתייכה לקבוצה האחרונה בעל כורחה. סתם
אישה.

סוף סוף הגיעה למקום הנכון. רשמה את פרטיה בדף המיועד,
והתיישבה ליד אחד מאנשי היישוב המוכרים לה זה מכבר. הנושא הערב
היה איכות הסביבה. בעולם, בארץ וביישוב שלהם בפרט. למען הדורות
הבאים, הדגיש המרצה, למען הילדים שלכם.

היא חשבה על הדור הבא במשפחתה, אחייניתה הקטנה, בת אחיה הצעיר.
ילדה יפה, תמיד לבושה לפי מיטב האופנה. נעליה מותאמות לבגדיה,
שמותאמים לקישוטי שערה הבהיר. היא ניסתה לדמיין אותה כאדם
בוגר. תהתה אם המרירות המלווה את אורחותיה תתפוגג עם השנים. אם
גילי תלמד להסכין עם זוג הוריה, שני בתיה, והמרחק העצום
שביניהם. אמא נוקשה, פדנטית, החלטית, יודעת היטב את מבוקשה
וחותרת לשם ללא ליאות. גם משפחתה של האם נראתה נוקשה וקפדנית.
לא חמה. לא מחבקת.

השיפוטיות שבמחשבתה צרמה לה. היא הכירה מאד בחטף רק את הסבא
והסבתא, וידעה שדעתה עליהם מוטה מאד בשל המטען שהיה בליבה על
זו שהייתה גיסתה. מאז ומעולם לקתה בביקורתיות יתרה, ולמרות
שניסתה להחניק את תחושותיה ולהתיידד עם גיסתה כל עוד הייתה זו
חלק מהמשפחה, הסתייגותה ממנה בעבעה מתחת לפני השטח, ולא נדרש
הרבה להתפרצות הגעשית שהגיעה מיד לאחר הגירושין החפוזים.

בניגוד לאשתו לשעבר, אחיה היה תמיד רך, פשרן, שוחה עם הזרם. או
אולי לא תמיד? היא תהתה אם הפרידה מזוגתו הרודנית הראתה שגם בו
יש סלע נוקשה מתחת לפני השטח הרכים. נזכרה שגם כילדים ראתה בו
עיקשות מסוימת. שקטה. לא מופגנת.

גם הוריה היו רכים ומחבקים. לא נוקשים ממש, אבל גם לא חונקים
באהבתם. סבא וסבתא למופת. לעיתים התקשו להתמודד עם התקפי
הריחוק של נכדתם היחידה. לא מתקרבת, לא מחבקת, לא מנשקת. רק
צמודה לאביה. איך ילדה בת ארבע אמורה להתמודד עם גישות כל כך
שונות לחיים? אי אפשר במהלך נסיעה של רבע שעה בין בית לבית,
בין משפחה למשפחה, לעבור לעולם אחר כמי שלוחץ על כפתור.

הם הפתיעו אותה, אחיו וחברתו, כשנישאו כל כך מהר, וכשמיד הרו.
מה בער להם להביא לעולם ילדה שכה מהר תהפוך חצויה? בחתונתם
הייתה הרה בעצמה, אף כי אף אחד מבני משפחתה לא ידע זאת,
וכשנודע לה על הריון גיסתה כבר הייתה אחרי גרידת העובר המת. גם
גיסתה לא החזיקה עד סוף ההריון, כאילו מאסה בנטל שגדל בתוך
בטנה ומיהרה לפולטו החוצה. ואולי לא רצתה שגזרתה הדקיקה תתעבה
יותר מדי. וכך נולדה לעולם גילי הפגית, שגדלה לאט אך בטוח עד
ששוחררה לביתה. כשהגיעה לראשונה לביתה המסודר והמצוחצח, החלו
לנבוט נבטי הזעם שנזרעו בין הוריה.

לפני כמה זמן, סיפר המרצה, הגיעה קריאה למשרד לאיכות הסביבה
מבית פרטי. זמן קצר אחרי שעברו לגור בבית, גילו שאדים רעילים
עולים מן הקרקע. החלום הצנוע על בית צמוד קרקע ופיסת אדמה לגדל
בה קצת דשא ושיחים, התאדה יחד עם גז המתאן שעלה מתוך האדמה
עליה נבנה הבית. מסתבר שפסולת שהוטמנה באדמה בעבר, החלה להתפרק
ולפלוט את הגז הרעיל. הפסולת שאנו מייצרים מוטמנת בבורות
גדולים בעומק מטרים ספורים ומכוסה באדמה. עתודות הקרקע בארץ הן
כה מעטות, והפסולת המיוצרת עוזרת לכרסם בן. נזילות ממפעלים
ותחנות דלק מזהמות את מי התהום. מי יודע כמה ליטרים של מים
נפסלים לשתיה כתוצאה מדליפה של ליטר דלק,  שאל המרצה, ולאחר
ענה - מיליון. היא הייתה מזועזעת. גם כך מעט מדי מים לשתיה
זמינים בארץ המדברית הזאת, רווית החמסינים הבצורות והמלחמות.

הדור שלנו אבוד, חזר ואמר המרצה, לא מבין מספיק באיכות הסביבה.
הילדים שלנו כבר יודעים הכל - הם לומדים כבר מהגן על מיחזור.
הם יידעו בדיוק מה הנזק באי שמירה על הסביבה ויישמרו עליה,
כולנו תקווה.

היא שוב חשבה על הדור הבא, כפי שראתה אותו משתקף מעיניה של
ילדה בת 4, החצויה בין הוריה. לפתע עלתה בה מחשבה על הדורות
הקודמים לה, וידעה בוודאות שגם הדור הבא יהיה אבוד. לכל דור
ודור האובדן שלו. הדור הצעיר שכמעט ונכחד במלחמת העולם
הראשונה, הדורות שסבלו ממגפות ופגעי טבע, הג'נוסייד שבוצע
בארמנים, ביהודים, בבני הטוטסי. אלא שהדורות הקודמים אבדו בשל
סיבות מוחשיות, חזקות, כלליות. מלחמות בין בני אדם. בין האדם
לבין הטבע. וככל שהציויליזציה מתפשטת ושולחת זרועותיה הדביקות
לחבק עוד אזור חבול, נראה שהנחמה מגיעה בדמות קידמה, רווחה,
פתרונות דיפלומטיים. לא יהיה יותר רצח עם בעולם המודרני, נמטיר
מלחים על עננים סוררים ונאלץ את הבצורת לפסוח עלינו הפעם, נקים
סכרים על מנת למנוע את השיטפון הבא, נחפש כוכבים הראויים
למגורי אדם. כוכבים שבהם עתודות הקרקע מרובות וחופשיות מפסולת.
ואת הגהינום עלי אדמות יחליף כל אחד בגיהינום הפרטי שלו.

בעתיד הכל יהיה נקי ומבריק, כך הבינה מדבריו של המרצה. כל
פסולת תגיע לפח הנכון. בקבוקי הפלסטיק ייאספו וימוחזרו, גם
בקבוקי הזכוכית. העיתונים ייגרסו וימוחזרו. הפסולת המתכלה תאסף
במקום אחד ותהפוך לדשן עשיר. המים ימוחזרו וישמשו לתעשייה
ולחקלאות.

בדמיונה ניסתה לחשוב איזה טעם יהיה לפירות ולירקות הללו. לא
הצליחה להוציא ממחשבתה את הפירות והירקות המהונדסים, הגדולים,
הצבעוניים, המושכים את העין, המונחים על המדפים במרכולים.
והפרחים הגדולים, היפים, שאינם מדיפים כל ריח, הנמכרים בחנויות
הפרחים. את הכל הצליחו להנדס, רק לא את הטעם והריח. האם חשוב
רק מה שנראה לעין? חוש המישוש נזנח זה מכבר. אנשים כמעט ולא
נוגעים אחד בשני היום. הדפת ריחות חזקים נחשבת כנוגדת את חוקי
הנימוס. ולכל טעם של פלסטיק.
גם הילדים מהונדסים, מתוכננים. לא עוד פירות אהבה או משיכה
חייתית. אפשר ליהנות מסקס סוער ללא תופעות לוואי בלתי רצויות.
אנשים מחכים עם תכנון הילודה עד אחרי האוניברסיטה, מציאת
העבודה, ההתבססות. טעם מר עלה בפיה כשנזכרה בעשרות חפיסות
הגלולות שצרכה בשנים עברו, בהן חששה מהריון בלתי רצוי. לו ידעה
אז מה שהיא יודעת היום, לא הייתה מתאמצת. הרי גם טיפולי
הפוריות שעברה לא הצליחו להניב הריון שהחזיק יותר משבועות
ספורים.

היא תהתה מתי התנתק יצר המין מיצר המשכיות המין. שנים של מין
סוער ומהנה היו לה לפני שחשקו בילד, וכשהצורך בהרחבת המשפחה
קרם עור וגידים, הפך הסקס להיות מוכני יותר ויותר. טכני. לא
יצרי. מותק אני יודעת שאתה עייף, אבל אני מבייצת כעת, בוא
אליי, נשתדל לעשות את זה מהר ככל האפשר. אדוני, בזמן שאשתך
מורדמת וביציותיה נשאבות, אתה נדרש לגשת לחדר ההוא עם הצנצנת
הקטנה. יש שם עיתונים וכל מה שנדרש, ושיהיה לך בהצלחה.

לא פלא שכל מה שנקלט ברחמה היה פרי ביאושים שנפל. שניהם שמחו
שלא שרד. היא ידעה שבעולם הסטרילי והמפותח הזה שלנו מתקיימים
חיים שלא היו שורדים לפני מאה שנה. לפני חמישים שנה. נושאי
גנים פגומים מגיעים לגיל בגרות ומעבירים את מומיהם לילדיהם,
הנישאים לנשאי מומים אחרים, ונותנים חיים לילדים עתירי מחלות.
תהליך הברירה הטבעית הומר בתהליך האין ברירה. דארווין בוודאי
מתהפך בקברו.

במרפאתה היא רואה יום יום את תופעות הלוואי של הניקיון היחסי
בו חיים כיום. מערכת חיסון שלא מתפתחת כראוי, שלא נחשפת
לגירויים המתאימים. ילדים חולניים, רגישים לכל דבר מזון, לכל
אבקן שעף באוויר. ילדים שלא היו שורדים בעולם האכזר של פעם,
גדלים ומשגשגים הודות לפלאי הרפואה.

שוב ניסתה להתרכז בדברי המרצה. הפעם ללא הצלחה יתרה. עם כל
מחשבותיה על העולם הצועד לקראת סופו, לא הצליחה להשתחרר ממשאת
נפשה לפרי בטן משלה. שלה ושלו. של שניהם. וכאן אתם נכנסים
לתמונה, המשיך המרצה, והתחיל להסביר כיצד הם אמורים לתרום את
תרומתם הצנועה לשיפור המצב. טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה תהיינה
לים גדול. המטרה נראית רחוקה, אבל בנחישות ורצון וחינוך נוכל
להגיע אליה. היא הסתכלה על אבא של נגה, ועל אימא של ניצן, על
סבתא של נדב ועל שאר ההורים שישבו איתה בחדר, מהנהנים במרץ.
היא חשבה על גילי הקטנה, שהפתיעה אותה לפני שבוע כשבאה להתכרבל
בחיקה אל מול הטלוויזיה. גילוי קרבה נדיר מצד הקטנה, למרות
שהיא מצידה תמיד ניסתה להרעיף חום וחיבה על אחייניתה. ליבה
התכווץ במחשבה על הילד שיכול היה להיות שלה. כל היום תחבק
ותנשק אותו, ותאמר לו כמה הוא יפה וחכם וריחני וטעים ונדיב.
ותיתן לו לזחול על האדמה ולטעום אותה. להריח את הפרחים ולמעוך
אותם ביד קטנה. היא לא תסלק את הנמלים מדרכו, ותסתכל בו מוקסמת
כשינסה לתפוס אותן בין אגודל לאצבע. היא תיתן לו לאכול בעצמו
ברגע שיוכל לשבת לבד, ואפילו אם יתמרח במזון, ואת כל סביבתו
ימרח, ויטעם רק מעט. ובגדים יהיו לו צבעוניים מצבעי אצבעות
וגואש, מדבק וחימר. ובערב יישב באמבטיה והיא תפלה גושי
פלסטלינה וחול משערותיו. ועיניו יהיו בורקות, נוצצות,
מחייכות.

המרצה סיים את דבריו, וכולם קמו לכיוון שולחן הכיבוד. מזגו
מבקבוק של שתייה צבעונית ומוגזת לכוסות פלסטיק קטנות. פתחו
שקית של עוגיות עגולות ומרובעות, ושפכו לצלחת חד פעמית. לפתע
חשה צורך לנעוץ שיניים בעגבנייה עסיסית. להרגיש את אלף הטעמים
מתפוצצים בתוך פיה כמו מופע מוצלח של זיקוקים. לתת לעסיס הפרי
הניגר לנזול על סנטרה. היא בירכה את כולם בברכת לילה טוב,
ויצאה מהחדר הדחוס לאוויר הצונן של הערב. הירח היה פחוס ולא
מלא, אך אורו נגה על רחובות היישוב הריקים. האוויר הקריר פרץ
לריאותיה ואיים לקרוע אותן לרווחה. ריח אדמה שנרטבה קלות בגשם
עלה באפה. קולות המואזינים נדמו זה מכבר, וגם מהבתים לא נשמעו
יותר מצהלות הילדים. כשהגיעה ליד בית חדש שבנייתו טרם הסתיימה,
חלצה את נעליה והלכה יחפה על אדמת הכורכר. אבנים קטנות הכאיבו
לכפות רגליה. היא המשיכה ללכת, שמחה להגיע אל המדרכה החלקה
שפלטה את חומו של היום. לפרקים דרכה על שברי ענפים ועלי שלכת
שהחלו לנשור מעצי הדולב הגבוהים, אך הליכתה הפכה קלה יותר,
כמעט מרחפת. כשהתקרבה אל דלת ביתה, ליבה הלם בעוז. מפתח ננעץ
בדלת, סיבוב וחצי, ידית נפתחת. אור בבית, הוא העיף בה מבט שואל
מעל למסך המחשב. היא השליכה את נעליה הרחק ממנה בהפגנתיות,
נעמדה מולו והושיטה שתי ידיה. בוא אליי אהובי, אמרה.