בכפר קראו לו הצייר. הוא היה מצייר בחול על שפת הים ולא יוצא
לדייג. החנווני והדוור, גם הם לא היו יוצאים כל בוקר לים כמו
כל הגברים בכפר. לחנווני היתה משאית בה היה נוסע לפנות בוקר
לעיר ומוכר את הדגים שהובאו אליו בערב הקודם. הוא היה מביא
לכפר שקי קמח וסוכר, חביות שמן ובירה, גלילי חבל ובד לרשתות
ולמפרשים ואת שק הדואר עבור הדוור.
כשהדייגים יצאו לים הצייר עזר לדחוף סירות למים והשליך לתוכן
גליל חבלים או נאד מים שנשכחו על החוף. כשהיו בים ראו הדייגים
את המשאית חוזרת לכפר, הדוור עובר מבית לבית והצייר כורע על
החוף ומצייר בחול הלח עם זרד שמצא על החוף.
כשהדייגים חזרו עם גאות אחר הצהרים והעלו לחוף סלים מלאים
בדגים, הצייר עזר למשוך סירה מהמים או נשא סל כבד. בערב, הם
הביאו את עודפי הדגים לחנות, התיישבו ליד הדלפק ושתו בירה.
הדוור תלה על לוח המודעות שבכניסה לחנות תצלום של הציור בחול
שצייר הצייר באותו היום, הוריד את התצלום מהיום הקודם והשתמש
בו כגלויה אותה שלח לבית הדואר שבעיר. בימי סערה, כשלא יצאו
הדייגים לים והדוור עוד לא צילם, הם יצאו מהחנות, עמדו מאחורי
הצייר כשכוסות הבירה בידיהם, והביטו בציור הנמחק.
ביום סערה אחד, ירדה מכונית שחורה בדרך העפר המוליכה לכפר
מההרים ועצרה לפני פתח החנות. הדייגים השתתקו ופינו מקום לזר
שנכנס לחנות. הוא בירך אותם במנוד ראש, ניגש אל החנווני, הצביע
על לוח המודעות ואמר, "של מי התצלום הזה?"
"שלו," אמר החנווני הצביע על הדוור.
"אתה ציירת אותו?" פנה הזר אל דוור.
הדוור הסיר את כובע המצחייה, החזיק אותו על חזהו ואמר, "אדוני,
אני צילמתי אותו. הצייר צייר אותו."
"מיהו הצייר?" שאל הזר וסקר את הדייגים.
"שם, בחוץ, על החוף, מצייר," אמר הדוור והורה עם כובע המצחייה
שלו לכוון הדלת.
הזר יצא מהחנות, נעליו חרצו את החול הלח. הדוור הלך אחריו,
סנדליו החליקו את החריצים. כמה דייגים התקרבו לדלת החנות וצפו
בהם. הזר עצר ליד הצייר.
"ציור נאה," אמר הזר.
"שריטה בחול," אמר הצייר.
"בעיר תוכל לקבל כסף עבור הציור," אמר הזר. "תוכל להיות
מפורסם."
הצייר הרים את ראשו.
"בבית הדואר ראו את הגלויות המצולמות ושלחו אותן לבית האמנות,"
אמר הזר. "באתי לבקשך לבוא לעיר ולצייר אצלנו."
"יש אצלכם חול?" שאל הצייר.
"לא, אך ניתן לך חומרים מעולים. בד, צבעים, מכחולים," אמר
הזר.
"מעולם לא השתמשתי במכחול או בצבעים," אמר הצייר.
"זה יותר טוב בשבילך," אמר הזר ופתח את דלת המכונית.
הצייר ניער את החול מרגליו היחפות לפני שנכנס למכונית.
הדייגים, החנווני והדוור הביטו במכונית העולה בדרך העפר. הם
קינאו בצייר על שיצא מכפר הדייגים לעולם הגדול.
ימים חלפו. תצלומים חדשים לא הופיעו על לוח המודעות וגלויות
חדשות לא נשלחו לבית הדואר שבעיר. בימי סערה, כשלא היו יוצאים
לים, היו הדייגים שותים בירה ומביטים בגשם וברוח.
ביום סערה אחד, שוב נראתה המכונית השחורה יורדת בדרך העפר
מההרים. המכונית עצרה ליד פתח החנות. הצייר יצא ממנה והיא חזרה
להרים.
הצייר חלץ את נעליו החדשות והניח אותן ואת תיק הציורים שהביא
מתחת ללוח המודעות. הוא מצא זרד על החוף והחל לצייר בחול הלח.

הדייגים יצאו כשכוסות הבירה בידיהם ועמדו מאחורי הצייר. הדוור
התקרב כשבידו ציור שהוציא מתיק הציורים, שם הצייר היה רשום
בפינה התחתונה. הנייר היה עבה ומשובח והציור צבעוני. הצייר חדל
להניע את הזרד על פני החול והפנה את ראשו אל הדייגים.
"האנשים שבאו לבית האמנות הסתכלו רק על הגלויות. אף אחד לא
התעניין בציורים. בד צבוע לא נושם," אמר הצייר. "בחול, הציור
נולד וחי, עד שהים שוטף אותו."
הדייגים מספרים כי אותו יום לא היתה גאות אחרי הצהרים הסערה
פסקה והציור לא  נמחק. למחרת, כהרגלו מקודם, עזר הצייר לדייגים
והסירות שנדחפו לים חרצו בציור תלמים עמוקים.