ריק, ריק לחלוטין.
שוכב במיטה חסר כל יכולת לזוז רצון עז, אבל אפס כוחות,
כמו לא קיים יותר, בראש עוד שומע את הקולות:"אל תשבר", "חייב
להלחם", "אם תמשיך ככה, תפסיד". אך לא יכול לעשות כלום, שקט.
כל הגוף כואב, הברכיים, הבטן מתפוצצת, העיניים שורפות, הגב
,השיניים, הראש.
לנגן, עוברת המחשבה בראש, אני חייב לנסות את זה, זה תמיד עזר
לי, אך שום תגובה גופנית לא באה בעקבות המחשבה, הגוף כמו מסרב
לבצע, כמו לא יכול.
לטלפון, חייב לנסות לדבר איתה, עכשיו זועק משהו עמוק בפנים, אך
הגוף עדיין מסרב, איך לעזאזל יוצאים מזה? מאיפה הכח?
על הלב יש כמו אבן כבדה, מנסה לעשות את הדבר האחרון והיחיד
שאולי אפשרי עוד לבצע, "לישון, לישון...
אך שוב שומדבר אינו מתרחש...
נשאר, תלוי, בלי תשובות, ללא ידיעה, ללא פתרון, לבד.
בוהה בתקרה הלבנה והזמן עובר ואין מה לעשות, אין לאן לברוח, אך
יותר מזה, אין איך לברוח.

ולאחר הפסקה

בבית, שוכב, נטען בכוחות כבר כמעט שבועיים, אחרי תקופה איומה,
האם היא הגיעה לקיצה? או שמה זהו רק פסק זמן קצר שיפרק הכל
סופית?
עכשיו יש קצת יותר כח, כן עדיין, עדיין לא מלא לחלוטין, עדיין
רוצה לישון והרבה, עדיין כח המשיכה עובד שעות נוספות.
אך, חש התאוששות, לאו דוקא מבחינה פיזית, הפצעים הנפשיים
הגלידו במקצת.
לפתיע יש תקווה קטנה, אולי, אולי דברים ישתנו. אולי איזו תפנית
מתפתחת אך אלו עלולות להיות תקוות שווא...
אורך החיים הזמני מרפא, מחייך קצת, מרגיש קצת פחות חולה.
הרבה יותר רגוע ושליו.
זמן, יותר, והרבה. הכל מתנהל בצורה הטבעית ביותר,
מרגיש חזק יותר.
מתמודד עם בעיות בצורה בוגרת יותר, רגועה יותר, כך רוצה לראות
את החיים, שלווה.

טיול ביער

צועד בדרכים מוכרות, זה זמן רב לא צעדו בהן.
כמו תינוק בן יומו לומד הכל שוב מחדש,
כל שביל ישן שהטשטש עם השנים,
כל קרחת יער מוריקה, כל גזע עבה ובא בימים שעליו הזמן כלל לא
השפיע,
השקט הוא אותו השקט. מוחלט, מדהים, לבד.

לאט לאט הכל חוזר, הזכרונות, הרוחות, הקולות,
מוכרים, ישנים, הם תמיד היו שם, עמוק בפנים, תמיד היו.
ציפור קטנה עוברת ומשמיעה קול מעל,
על שפת הנחל היבש קני סוף ירוקים מרקינים ראשיהם
זה סתיו עכשיו, והפינות הירוקות מעטות, אך קיימות,
הן תמיד היו שם, אך אתה הלכת...
לאן הלכת?
אל ג'ונגל הבטון והמתכת.
רואים זאת בעיניים, שוב אל היער, שוב אל הירוק,
הצבע שאליו אתה צריך לערוג.