לנוכח ההרים באור שקיעה
לנוכח מרבדי השיבולים
ולנוכח חזך כשאת שרועה,
נותר אני תמיד חסר מילים.
לנוכח עמקים צפופי שדות
לנוכח אגמים מנצנצים
ולנוכח צחוקם של ילדות,
אבין במה אנחנו חפצים.
לנוכח חיבוקך המחמם
ולנוכח מבטך המשתומם
לנוכח אור הנר המתעמעם
אחוש רחשי ליבי המתרומם.
לנוכח הדברים שנכתבו
לנוכח כאבים שנכאבו
לנוכח נערים שאהבו
ולנוכח יצרים שרעבו.
לנוכח שערותייך שבשמש זהבו
לנוכח ידיי אשר נגעו בך לא נגעו
לנוכח חלצייך שלרגע רעדו
לנוכח דמעותייך שעל לחי אז זלגו.
לנוכח תנועותייך שעם תנועותיי חברו
לנוכח גניחותייך שבאוזן אך גברו
לנוכח ציפורנייך שבבשר גבי חפרו
ולנוכח נשימותייך שלנצח כמו עצרו:
נוכחתי בזרעיי שעל פנייך נשפכו.
נוכחתי איך סדרי עולם פסקו. |
