זה קרה כמה ימים אחרי שעברתי לעיר. לא הכרתי הרבה אנשים. פגשתי
את אורלי באחד הלילות, בסמטה חשוכה באיזור הכיכר. התנשקנו,
התחבקנו, כידידים. זמן רב לא נפגשנו. היה נדמה לי לפתע
שהתגברתי עליה סוף סוף. היא אמרה לי שיש לה הצעה עבורי,
התיישבנו לדבר. היא סיפרה לי שהיא מכירה איזה סניף של בנק לא
רחוק משם, היא מכירה אותו היטב, יודעת עליו הכל. "בוא נשדוד
אותו, זה יהיה כל כך קל, סמוך עלי". למען האמת חשבתי שהיא יצאה
מדעתה. לא שיערתי בדעתי שהיא באמת התכוונה לבצע את זממה.
עכשיו, ב-12 בלילה, ללכת לשדוד בנק נשמע לי כמו רעיון הזוי,
ואני באמת משתדל לשמור על ראש פתוח. אמרתי לה שאני חדש בעיר,
אני לא מכיר אף אחד, לא מכיר כלום.אני באמת רוצה לפתוח דף חדש,
לא רוצה להסתבך בשטויות. תמיד היתה לי חולשה לכוח השכנוע שלה.
היא אמרה לי לא לדאוג. מדובר בסכום קטן - 40000 שקל. נתחלק חצי
חצי. נקרעתי מבפנים בעודנו צועדים לעבר הבנק. רציתי לנצל רגע
של חוסר תשומת לב מצידה כדי להתחרט ולברוח על נפשי. זה עדיין
לא מאוחר. לפני שבכלל הבחנתי בכך, עדיין טרוד כיצד להימלט על
נפשי, אורלי חמקה אל תוך הסניף בזריזות מקצועית מחשידה ביותר.
הילדה הקטנה שהכרתי לפני 10 שנים, הלוליטה המקסימה הזו הפכה
לשודדת בנקים מדופלמת. עולם אכזר. שני רגעים והיא בחוץ, עם
חיוך מנצח בין שפתיה. בידה החזיקה שקית בד לבנה גדולה, ממנה
הוציאה בזריזות קבצה של שטרות, מסרה לי אותם ואמרה: "עכשיו
נפרדים!"
החסרתי פעימה. הפצצה שהפילה הותירה אותי הלום. "למה נפרדים,
אני לא אוהב את הרעיון הזה, לאן אני אלך, אינני מכיר את העיר,
אני לבטח אלך לאיבוד, אל תעשי לי את זה. למה שיקרת לי? למה?".
היא אמרה לי להירגע. היא אמרה לי שהיא תסביר לי בדיוק לאן
ללכת, ואנחנו ניפגש שוב בבוקר. אנחנו לא נפרדים, היא פלטה. "זה
יותר בטוח כך, תאמין לי. יהיה להם קשה יותר להתחקות אחר
עקבותינו". זה נשמע לי הגיוני ביותר. היא תיארה לי את תוואי
הבריחה שלי. היה כבר מאוחר מאד, אולי 5 בבוקר. לא הייתי מרוכז.
היא החלה ללכת לכיוונה וסימנה לי עם היד להתחיל לנוע לכיוון
מסלול הבריחה שלי, כפי שהסבירה לי מוקדם יותר. היתה לי תחושה
רעה. היה לי ברור שמשהו רע הולך לקרות.
אבל התחלתי לצעוד. מהר מאד הרגשתי את הלחץ מתפשט בגוף,
הכיוונים התערפלו, הבנתי במהרה שאני מאבד את הדרך. דימדומים
ראשונים של אור החלו מתיזים חלקיקים על מזרח השמים. התחלתי
באמת להילחץ. תראו אותי - הולך עם שקית בד לבנה, עם 20000 שקל
בתוכה, לפנות בוקר באיזה רחוב איזוטרי בתל אביב. מי יודע, אולי
אני חג במעגלים, ואני עדיין קרוב לבנק. באמת אין לי מושג.
מרחוק אני כבר שומע שומע סירנות, זהו זה, זה הסוף שלי. אבא שלי
אמר לי שאני צריך להתרחק ממנה, היא נזק. למה אני אף פעם לא
מקשיב לו.
התחלתי ללכת מהר, מהר מאד. השמש החלה להציץ בביישנות אך
במהירות. ברגעים של תשישות וחוסר תשומת לב רגלי הובילו אותי
לשכונה חדשה, לא מוכרת. מקום שמזכיר במשהו את נוה צדק. אבל יש
שם משהו מוזר, כל הבנינים קטנים מאד, ארוכים ושקופים. הקירות
שקופים, הכל שקוף. מבחוץ רואים את מי שנמצא בבית. בכל בניין גר
אדם אחד ורק אחד. לבנינים צורה מוזרה, מוארכת, מעין ארכיטקטורה
עתידנית כזו. כל בית נראה כמו פירמידה ארוכה תלת ממדית. כל
האנשים בשכונה נראים מאושרים בביתם השקוף. כל באחד בביתו, לבד,
מסתדר נהדר. כולם עומדים במקומם, וכל מה שהם צריכים נמצא
מסביבם. הסלון, המטבח, פינת הטלוויזיה, המקלחת, הכל נמצא
מסביבם בהישג יד, מבלי לזוז, מבלי צורך לנוע. הם יושבים על
מעין שרפרף ארגונומי, נוח מאד שיכול להסתובב סיבוב מלא.הנה,
אני רואה אחד מהם. הוא קם מוקדם בבוקר, מכין לעצמו קפה. איזה
יופי, הוא פשוט מסתובב על הכסא שלו 180 מעלות, מגיע למטבחון
הקטן שלו (בלי לזוז מהמקום כמובן) ומכין לעצמו כוס קפה. הנה,
הוא הולך לראות קצת טלוויזיה. אני רואה אותה, היא נמצאת 90
מעלות ממנו. הוא מסתובב אליה, פותח ורואה את תכנית הבוקר. אני
מביט מסביב על שאר השכונה. כולם דומים, כולם לבד בתוך הבנינים
הארגונומיים שלהם. כולם מחייכים, שמחים. מסתובבים במקום
ומנהלים את חייהם ללא מאמץ, מהמקום! תחושה של אופטימיות מתפשטת
בי, זה המקום שלי, אני שייך לפה. אני מבחין לפתע שיש בקצה
הרחוב בניין ריק, מיותם. אני נכנס פנימה. מסתובב למטבחון, מכין
לעצמי כוס קפה, מחייך.