יום רגיל בשכונה. מוטי בעל המכולת מגרש כהרגלו כמה פושטקים שלא
למדו שנה בחיים שלהם ומנסים לפלח לו כמה בננות. טובה השכנה
מהבית ממול מנקה את השטיחים ומברישה את החתול, ושני זקנים שאף
פעם לא טרחתי לברר איך קוראים להם, הם בכל מקרה עוד מעט ימותו,
רצים מאות קילומטרים בתוך השכונה. ואני הולך משחק עם הבולבול
ברחוב, הולך ומסתכל על אנשים.
בסוף אני אהיה פסיכולוג מפורסם, הרי אני מכיר את כל השכונה
ויודע מתי כמעט כולם מורידים את הזבל.
אימא שלי אומרת שהיא מזמן התייאשה ממני ושלא יצא ממני כלום,
היא אומרת את זה כל לילה כבר שלושים שנה. יום אחד אני אוכיח לה
והיא תראה למה אני מסוגל.

ביום שני הלכתי ברחוב מאפו, מקנח את האף עם החולצה, ואז ראיתי
אותה, עניין של כמה שניות עד שפנתה לרוטשילד. באותו רגע מצאתי
מטרה לחיי. הרגשתי רענן ורציתי לצרוח מאושר, לשתף את כל העולם
באותו יופי. מהר רצתי אחריה כשבלב כבר תכננתי חתונה, אך כשכבר
הגעתי לפנייה היא נעלמה, ולא משנה לאן הסתכלתי ואת מי שלא
שאלתי לא יכולתי לגלות איפה היא, כאילו בלעה אותה האדמה. עוד
הייתי באקסטזה, מחפש ברחובות, נכנס לחנויות, אולי היא מתחבאת,
משחקת משחקים, עד שהתעייפתי והלכתי לקיוסק ליד לקנות שוקו
ולהירגע.

מאוחר יותר קיבלתי החלטה, מהיום אני מקדיש שלוש שעות ביום
בחיפושים ברחובות, אולי היא תעבור שוב.
כבר יש לה שם וכל השכונה מכירה אותה, קראתי לה דקלה, מעין
חזון, הוא כתוב בדרך הילוכה ובצורה שהשער נופל על עורפה, כתוב
שם דקלה.

היום, לשיטוטים הסתמיים שלי ברחוב, כן סתמיים, הרי פסיכולוג
דגול אני לא אהיה והאימא המפגרת שלי תמשיך להזכיר לי את זה עוד
שלושים שנה עד שהיא תמות. היום יש להם גוון אחר. העיניים שלי
כמו של חולה נפש, משוטטות לכל מקום ומחפשות, כאילו מסגירות הנה
אדם שאיבד משהו. ואנשים חושבים שאיבדתי כלב, שהלך לי הילד, הם
לא רואים שדקלה נעלמה?
שנים שאני מסתובב ונדמה לי שראיתי אותה כמה פעמים, יש לה שני
ילדים ופודל חמוד. אבל, זה כבר לא משנה.
אני כבר רגיל לחפש, לשוטט ולחפש, ובזה אני טוב.