מחר יהיה מטר של מטאוריטים. כך אמרו לפני חמש דקות, בחדשות של
שמונה. ואני אעמוד שם, ואסתכל. זה נחמד, סוף-סוף לשמוע ידיעה
מעודדת בחדשות, בניגוד לשבעים אלף הרוגים ביום מפעולות טרור
אלו ואחרות.

חלמתי הלילה חלום מוזר. עמדתי בשמיים, בין העננים, ומלאך צץ
פתאום ממתחת לעננים ונעמד מולי. הוא נופף בכנפיו לעברי פעם
ופעמיים, ואז הסתובב. ניסיתי לרדוף אחריו, אבל לא יכולתי לזוז.
ניסיתי לקרוא לו, אבל לא יכולתי לדבר. ואז המלאך חזר לעמוד
מולי, והסתכלתי עליו. הוא היה כל-כך יפה, העור שלו היה כל-כך
לבן. הוא פתח את פיו וניסה להגיד לי משהו, אבל- אבל-- השעון
המעורר העיר אותי. מה זה היה שהוא ניסה להגיד לי, שאלתי את
עצמי. קמתי מהמיטה, עשיתי כל מה שעושים בבוקר לפני ביצפר,
לקחתי את התיק ויצאתי החוצה בדרך לתחנת האוטובוס. בזמן שאני
הולך ברחוב, ראיתי נצנוץ מוזר בשמיים. הנצנוץ הלך והתקרב, הלך
והתקרב. ואז אותה נקודה מנצנצת הלכה והתקרבה אליי. הנקודה הפכה
עד מהרה למשהו יותר גדול, לגוף... גוף אנושי. הגוף נפל לרגליי
על האדמה, אך נשמר בשלמותו. העור של הגופה היה כל-כך צחור...
ואז הבחנתי בהן, בזוג הכנפיים שצצו מאחור. לפני הוטל מלאך מת.
הבטתי מעלה, ועוד שלוש נקודות זוהרות הופיעו בשמיים, גם הן
נפלו ארצה כמלאכים. מלאכים נפלו בכל מקום, גשם של מלאכים.
הצלחתי לתפוס מלאך אחד שנפל בדיוק עליי. עיניו היו חצי עצומות
ומצמצו לעברי בתודה. "אה... מר-מלאך" גמגמתי. איך פונים למלאך
לעזאזל? טוב, אולי לא כדאי שאני אגיד לעזאזל, אולי מלאכים לא
אוהבים את זה. המלאך השמיע קול מוזר, ואז מת. מלאכים נופלים
מהשמיים באמצע הרחוב, אבל אף אחד לא יקבל את זה כתירוץ לאיחור
לביצפר, אז המשכתי לתחנת האוטובוס, נזהר לא לדרוך על שום מלאך
בטעות. האוטובוס הגיע. עליתי על האוטובוס, שילמתי לנהג ותפסתי
לי מקום ליד החלון. האוטובוס התחיל לנסוע. כעבור כחצי שעה,
נתקענו בפקק. לפתע נשמע צרור יריות. הדבר האחרון שאני זוכר זה
חמישה ערבים עם רעלות מזנקים מכל צד של הכביש, יורים על כל
שיירת המכוניות שבפקק.

עמדתי בשמיים, ככה בין העננים, ומלאך צץ פתאום מלמעלה ונעמד
מולי. הסתכלתי עליו. זה היה אותו מלאך מהחלום שלי. "מי אתה"
סוף סוף שאלתי אותו. "אני... אני המלאך השומר שלך" הוא אמר.
הוא התנשם במהירות, כאילו קשה לו מאוד לנשום. "אבל... אז זה
אומר ש...?" שאלתי אותו. בתגובה הוא נתן לי מראה והנחה את היד
שלי לליד הרקה. בזוית העין ראיתי השתקפות של חור עמוק, דם כסוף
כבר לא זב ממנו עוד. "שלושים ושמונה הרוגים ממתקפת הפלשתינאים
היום בכביש" אמר לי המלאך. על פניו משום מה הייתה נסוכה הבעה
של עצב רב. זה כאב לי לראות כך את המלאך הכי יפה שראיתי
אי-פעם, המלאך השומר שלי. "למה אתה כל-כך עצוב?" שאלתי אותו.
"העבודה של המלאכים השומרים נעשית קשה יותר ויותר בזמן האחרון.
אני המלאך השומר שלך" הוא ענה לי. "ואתה מת עכשיו, לפני שהגיע
זמנך. זה אומר שנכשלתי בתפקידי כמלאך שומר. אני אמות בקרוב,
ואתה תתמנה למלאך השומר של ילד קטן" הוא אמר. "וכל המלאכים
האלו שנופלים מהשמיים כל היום..." התחלתי להגיד, בכוונה שהוא
יסביר לי את פשר הדברים. "כל אדם שמת בטרם זמנו, המלאך השומר
שלו מת יחד איתו. אתמול מחבלים ריסקו מטוס במגדלי התאומים. מעל
עשרת-אלפים מלאכים מתו. אין להם מקום יותר בשמיים." אמר המלאך.
הוא השמיע חרחור מוזר, ואז נפל לאחור, דרך העננים. הסתכלתי
למטה. כבר לא הייתי באותו מקום בו נהרגתי. הייתי בבית-חולים,
בדיוק נולד תינוק קטן. איזה חמוד, חשבתי לעצמי. איזה מזל שאני
המלאך השומר שלו.

הזמן עובר מהר כשאתה מלאך שומר, והתינוק שלי כבר בן 15. כמו
שאני הייתי במותי. כבר 15 שנים עברו... אבל כמו שאמרתי, הזמן
עובר מהר כשאתה מלאך. הנה, הוא קם בבוקר... לוקח את הילקוט
ויוצא מהבית.. רגע, חכה! שכחת את הארנק! טוב, לא משנה. הוא
יילך לבית-הספר ברגל, סך הכל עשרים דקות הליכה. הוא נפגש עם
איש אחר, בן גילו. אבל זה לא חבר שלו, זה לא מישהו שאני מכיר.
אולי כדאי שאני אתקרב כדי לשמוע את השיחה ביניהם. אני שומע את
הילד הזר אומר משהו, לא בדיוק מבין מה. הילדון החמוד שלי אומר
"שכחתי את הארנק בבית". מה... הילד הזר מרביץ לו! לילד הזר יש
משהו נוצץ בכיס... לא-אל תעשה את זה! אל תע... מאוחר מדי. הילד
הזר בורח עכשיו, והדם של הילדון החמוד שלי זורם במורד הרחוב.
הילד שלי מצטרף אליי פה למעלה. סוף סוף ייצא לי לדבר איתו. הוא
הסתכל עליי, אני הסתכלתי עליו. פתאום משום מה היה קשה לי
לנשום. הראש שלי נהייה מעורפל, הרגשתי סחרחורת. הרגליים שלי
נהיו חלשות ונפלתי אחורה. הילדון שלי החזיק אותי, ניסה להציל
אותי. העברתי את ידי על פניו ונענעתי בראשי. לא, חמוד שלי, אתה
לא יכול להציל אותי עכשיו. אני חושב שהוא הבין. הוא חיבק אותי,
ומלמל משהו. אני חושב שזה היה 'תודה'. נפלתי לאחור, דרך
העננים, אל האדמה.