מיטל סהר / הימים הנוראים |
געגוע פרטי לצחוק פרוע
מואר בלבנה עטורה עטלפים צווחים.
רציתי ללגום מעיין מתוקים
גופי שבע מארס מאהבים.
כתם צמיגי לפת את משאבת דמי
האכולה
איים על שפיותי.
נושמת לתוכי שדה ורודים
נושפת עטרן הילתך.
שואפת להכרה
עצמות, גידים, דם
בשר, עור, פרווה.
קטורת גופי מתלטפת סביב נפש
טהורה
תשלים את שלוותי.
ו' תשרי תשס"ו
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|