תחילה, מטרתם האמיתית של השמות הייתה אפשרות של אנשים להתכוון
לאותו הדבר. כמו המילים, כמו השפה, כך היו השמות. כדי לתת
פירוט. לאחר שנים, הפך עניין השמות אצל האנשים לתחביב, ולאט
לאט לאובססיה. כל דבר היה חייב לקבל שם, שום דבר לא יכל להישאר
ללא שם, כי חלילה שאנשים בוגרים וחשובים לא יבינו אחד את רעהו.
הדמיון נמחק כלא היה, שמות החיבה נעלמו.
"מהיום," הוא הכריז, "עלינו להכין את עצמנו לתקופה חדשה. תקופה
שבה כל אחד ידבר ברור ביותר. שמות חיבה ייחשבו בניגוד לחוק. כל
אחד ייקרא בשמו הפרטי אשר כתוב בתעודת זהותו למען יעבור
הבילבול של קודמינו."
לאחר דברים אלה ישבה היא בביתה, אוצרת את הדמעות בגרונה, "זהו
סופו של עידן הספרות, עידן ההרפתקות, עידן השאלות, עידן
האשליות..."
היא ניגשה אל תינוקה, הסתכלה עליו בחיוך, "אתה תוביל את
המהפכה, אתה."
שנים עברו, חלפו, היא כבר נפטרה, רק הילד שלה נשאר, ילד ללא
שם, כך הוא אהב לחשוב לעצמו. עניין השמות העיק עליו ביותר,
הפחידה אותו העובדה שאין מקום לשינויים. כל אחד הוא מה שהוא,
מה שההורים העניקו לו. "לאיזה ילד לעזאזל קוראים "משיחי"?" הוא
חשב. "כנראה שאימא שלי לא התעניינה בי. אימא שקוראת לבנה
משיחי, אינה אימא אמיתית."
הוא רק נעץ את עיניו בתמונת אביו ואימו שישבו שלובים תחת עץ
תאנה. תמונה בצבעים ישנים, לא כמו של היום. לא כמו החדשות שהכל
נוצץ ומבריק. שכל צבע הוא בדיוק כמו המציאות. שהתמונות אינן
יוצאות יותר על ניירות גדולים ויקרים, אלא על ניירות דקים,
ניירות טיוטה.
כאב לו בלב על שאינו יכול לשנות דבר. אבל הוא לא שם לב לזה,
כמו כל האנשים בעולם, הוא לא יכל לדעת שגם הוא הולך לאבד את
דמיונו בגלל זה. כך הוא נתן לגורלו לקחת אותו לאן שירצה.
"אנחנו מיושנים מדי," חשב לעצמו וחזר לישון.
הילד ששמו רמז על ייעודו חזר לישון ואיכזב את עימו. הספרים
מעולם לא חזרו לעולם. השמות נשארו כמו שהם והעולם לאט לאט נעלם
מעיני האנשים שאור האמנות כה סימא אותם ששכחו ממנה כלא הייתה.
זה היה סופו של הדמיון.
"ושמא טוב שכך?"