היה זה השביעי לאוקטובר. חורף שבעים ושלוש.
ישבנו מחוץ למועדון מאולתר בשדה, ואבי סיפר איך הוא וישראל
התגנבו לתוך הכלבו אתמול והרימו ארגז תפוזים.
אושו צחק, ואמר שאצלם בקיבוץ מחלקים תפוזים חינם, והוא גם ככה
לא מבין מה כל כך קשה לפרוץ לכלבו.
ברקע ניגן הרדיו. שירי תקופה כאלה של מייק בראנט.
שלומי העביר לי את שקית הגרעינים, ושאל אותי אם אני מאמין
באלוהים.
הורדתי את ראשי לאחור, ועצמתי עיניים אל מול השמיים חסרי
העננים וזמזמתי את המוסיקה החלושה שבקעה מאחוריי.
לא שמתי לב שהמוסיקה פסקה מזמן.

רותי הגיחה מכיוון חדר האוכל, וצעקה לכל עבר את שמי.
פתחתי את עיניי, וסימנתי את מיקומי.
היא מיהרה אלי והתכופפה כדי לחבק אותי.
"מזל טוב. זו בת," אמרה בלחש.
חייכתי אליה.
"נו," אמרה בעצבנות, "אז איך קוראים לה?"

"אקרא לה מיה," אמרתי.
"אקרא לה מיה."