דמעה קטנה ירדה על לחי שכבר מאסה ברטיבות.
וגם כמעט שבועיים מאז, הדמעה רטובה בדמיונו.
משחזר רגעים נשכחים של רצון, ומנסה לשכנע שנגמר,
ובעצם הכיון לא ברור. בלי שלטים, בלי דרכים סלולות,
כמו שדא מוקשים, אני הולך, ובכל יום כאילו פיצוץ חדש
מחפש מקום מחבוא מהזכרונות, אבל הם רודפים אותך.
כל חפץ שהשאירה, כל מכתב, כל שיר, כל שניה. היא.
הכחולה הוירטואלית הזאת, בעלת היופי הניצחי, לא תישכח לעולם,
ראשונה בתריסר משמעויות ומחשבות זהות.

ומנסה בראשי לדמיין מה היה אילו נשלחה ההודעה שנכתבת ונמחקת
מדי פעם
איזו תגובה, איזו תגלית, האם המשמעות תאבד, האם המשמעות תחזור
האם השקר שכיסה אותה ואותי יעלם? האם הדיכאון והרחמים העצמיים
ייפסקו?

זיכרון בלתי נשכח של דמעות מלוחות ויפות מתנגשות בעוצמה בשלי,
נחרטות במחשבה, ולא עוזבות אותי למנוחה.

מנסה בכל כוחי לברוח, אבל לא יכול.
קובר את כל הסיבוך הזה מתחת למיטה שעליה אני ישן כל לילה,
ובדרך סתרים הזיכרונות מצליחים לצאת ולשבור אותי בכל פעם.
וכששואלים אותי אם הכל בסדר, החיובי הוא השקר הכי גדול שיש,
כגודל הצער שיש לי על האובדן.

אני מקווה שניפגש שוב, כמו החיוך שחייכתי אז, בין חברי ילדות.










נכתב ומוקדש למיוחדת, שלא מסוגל לשכוח.