אני נזכר.

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל.
חדרה.
אני יוצא עם חברים לטכס הזכרון ב"יד לבנים".
אנחנו מגיעים לשם יחסית מוקדם, וכבר אין מקום לעמוד.
שלא נדבר על לשבת.
המוני המונים הגיעו לכאן, כדי לזכור את אותם שנתנו למעננו.
שנתנו את חייהם. שנתנו את מותם.
הטכס מתחיל. אבוקות הזכרון מוצתות.
ראש-העיר נואם, ואחריו עוד כמה אנשים.
שרים כמה שירים, ואז - זה מתחיל - הקראת שמות הנופלים.
הם - בתיהם, גילם, שנות חייהם, הוריהם. ומעל הכל - תמונתם. על
פניהם של כולם משתרע חיוך רחב.
אני נזכר איך בדרך תפסה אותנו הצפירה, תוך כי נסיעה.
ומחר - מחר יום העצמאות.
והם - הם יסתכלו עלינו מלמעלה. בטח היום, עכשיו, הם בוכים מרוב
התרגשות. ומחר הם עוד פעם יבכו, אבל מאושר. מאושר שהם הצליחו
לעשות לנו יום שיקרא יום העצמאות.
הם - אותם חיילים, שהיו כל-כך חזקים - היום ומחר - יבכו.
לבכות לך.
אחד השירים הכי כואבים, וכמה מצער - הכי אמיתיים שיש.

         
משמאלי נשמע פיצוץ.
"אלעד! אלעד, קום!"
מהדהד באזני הקול של אותו פיצוץ.
"חובש! חובש! אני צריך כאן חובש, מהר!"
המדים הירוקים מוכתמים בדם. כבר ברור לי שזה הסוף.
"אלעד, לפני שאתה הולך - ... למעלה - אל תבכה."
אני מתחיל לדמיין איך תראה ההלוויה.
"תאמר לה..." מסתבר שככה נשמע קולו של פצוע...
"אתה יודע מה להגיד לה". הוא סיים את דבריו מחוסר ברירה. מחוסר
זמן. זמן לחיות.

"שירה, זה... אביאל."
"אביאל?!"
"כן... אלעד... מת."
"שקרן! אמרתי לך שאלו בדיחות מטומטמות! זה לא מצחיק".
"שירה, אני יודע שקשה לתפוס את זה... הוא גם ביקש למסור לך
ש... את יודעת... הוא אוהב אותך." שיערתי. בעצם ידעתי.
כמה דקות של דממה עברו, ואז - היא ניתקה.

"אלעד?... זה... אביאל."
"אביאל?!"
"כן... שירה..."
"כן?..." השתוקק לדעת...
"היא ניתקה."