אני מתרוצצת בכל החדר, מתחילה להיות כבר באמת חסרת מנוחה, יש
מן צמרמורת כזאת בגב, מכירים אותה? היא מטפסת ומטפסת ואז
נעצרת, ממש לפני שהיא עוברת את הגרון ומגיעה לפה, שם היא
נשארת, יוצרת גוש כבד שקצת קשה לבלוע אותו, קצת מאמץ והוא יורד
בחזרה.. מחכה קצת וחוזר... רק לפרוץ שוב ולענות אותי..
מה כבר אפשר לעשות? אני פותחת את התריס ומציצה החוצה, כיף
להסתכל על הדשא הלא כל כך ירוק ולהריח את האוויר הקריר של
הלילה, כבר סתיו, אבל אפילו העונה הגשומה והיפה הזאת לא מביאה
לי השראה...
אני יוצאת החוצה לחלון, מדליקה סיגריה ומסרטנת את עצמי עוד
קצת, מנסה להוריד את הגוש הכבד בגרון ששוב התחיל להתעלל בי,
כבר פעם חמישית הערב...
בסוף אני חוזרת לשולחן, מביטה במחברת שפתוחה מולי בהתגרות,
כאילו אומרת לי- תשכחי מזה, לא ילך לך הלילה..נא נא
העיפרון כבר נראה כאילו היה קורבן לטרוריסטים סדיסטים מרוב
שלעסתי אותו, אני עוברת לעט אבל הוא לא ממש לעיס וזה באמת לא
עוזר לי... וגם אין לי חשק שכל הפה שלי יתמלה בדיו כחול..
אז אני ממשיכה לשבת פה, נכון אומרים שדברים יפים ומיוחדים
גורמים להשראה? אז תשכחו מזה... זה הכל המצאה של חסרי כישרון
שניסו לשכנע אותכם שלכם יש... אני מסתכלת על העציץ בחלון שלי,
שהוא דיי נאה לדעתי, הוא באמת לא עוזר,אולי תמונות? יש לי
תמונה של חברה שלי, דיי משעשעת היא מסתכלת בהפתעה למצלמה כשכל
הפה שלה מלא בחביתה ופעור לרווחה, אבל זה לא ממש עוזר... קצת
מעלה לי את הקורנפלקס של ארוחת הערב אמנם...
אני מסתכלת על הציורים שציירתי בשנים האחרונות.. ומגיעה למסקנה
שזה רק מתסכל.. להתסכל על כישרון מסויים כשאתה מנסה לפרוץ את
המחסום של אחר... זה בערך כמו לנסות לסדר את הנשימה מול מנגל
באמצע התקף אסטמה..
החלטתי לנסות לחשוב על משהו נחמד שקשור לעבר שלי.. אולי אצליח
לעורר את האני הפנימי שלי... שהוא הרי המקור לכישרונותינו ע"פ
המורה המוערץ שלי לפסיכולוגיה.
חשבתי על היום הולדת שלי כשהייתי בת 17.. שמח? אתם יודעים
חשבתי על זה, אין שום דבר שמח בימי הולדת... זה רק איזה מנהג
שההורים שלנו החדירו בנו כדי שלא נתאבד..הרי אין שום דבר שמח
בלהפוך ליותר זקן...!
טוב, המחשבות האלו לא ממש עוזרות לי לפרוץ את מחסום הכתיבה
שלי... והגוש ששוב עלה לי אי שם מכפות הרגלים בטיפוס מייגע
לגרון רק מטמטם לי את המחשבה... אני פוחדת שוב לכתוב שירים
טיפשיים על חתלתולים משחקים בדשא וילדות מעיפות עפיפונים בחוף
הים, באותו הרגע אתה כל כך בטוח שפרצת את המחסום וכתבת את
יצירת חייך, וכשהגוש עוד שם אתה לא מבין, קורא שוב ואז קולט
כמה מטופש מה שכתבת... זורק לפח וחוזר לנקודת ההתחלה..
מכירים?
אז אני מתיישבת פה, ומגיעה לרעיון הכי גאוני שהגעתי אליו מאז
שהבנתי שללבוש ורוד עם אדום זאת טעות אנוש (נא עיין בפוסטר
בריטני ספירס), אני פשוט אכתוב על מחסום הכתיבה שלי...!
אך... איזו הרגשה כשהגוש הזה משתחרר לי מהגרון כשהעט רוקד סלסה
על הדף ושופך את המחשבות... איך להתחיל? יומני היקר...?
לדעתי אני אקח לי עוד סיגריה...