חלמתי לעצמי על עולם שבו אני לא ארגיש. ואהבתי את זה.
כשאני רק חושבת על איך זה להיות מאוהב עולות לי דמעות, זה
כואב, זה קשה וזה אף פעם לא יגמר. כל שיר שאתה שומע מזכיר לך
אסיטואציה מתוקה מרירה, ישנה חדשה.
בעולם שלי אין רגשות, כשתינוקות נולדים מוצאים להם את היכולת
להרגיש מהמוח. והם לא בוכים בגלל שהלב שלהם נשבר, הם לא
מרגישים פרפרים כשהוא מתקשר עליהם הכי שבוע שלציפיה. הם לא
מחבקים כי זה לא נותן שום דבר.
כשפגשתי אותך חשבתי שהשאיפה שלי, ללא להרגיש תפסיק. שאני ירצה
שתחבק אותי, שאתה תרצה לחבק אותי. שתשיר לי שירי אהבה גאז'ים
ומטומטמים, ושאני יחזור לחייך לעצמי בלי שום סיבה.
באמת שהאמנתי שככה זה יהיה. נתת לי הרגשה בטוחה כל כך, שהפכה
להרגשה רעה כל כך.
אני לא מבינה אותך, אני לא מבינה שום דבר שאתה אומר או מנסה
לומר. אני לא מבינה אותך וכנראה גם לא אבין אף פעם.
התינוקות בעולם שלי יושבים מול ההורים שלהם ובועים בהם בחוסר
מחשבה. בעולם שלי זוגות הולכים ברחוב עם אזיקים המחברים בניהם.
כי אין להם רגש שישאיר אותם ביחד.
אני נשברת וקמה והתמימות שלי מתמוססת לאיטה, אני גדלה ומתפקחת
ואני לא רוצה אני לא רוצה להרגיש.