אי אפשר למקד את הגורם על דבר אחד ספציפי.
יותר מזה, אפשר אפילו לקרוא לזה מקרה ממוצע.
כזה שידוע מראש.

"להתראות.

זה לא שלא אהבתי אתכם. באמת שלא.
אהבתי אתכם מאד. אבל כל חיים אני סוחב שק אבנים על הגב."

אימו מצאה אותו מתחת לשק אבנים.
דרך מקורית בהחלט.
היא, כמובן, צעקה, בכתה, זעקה לעזרה.
חבל רק שהוא שכב שם חמישה ימים עד שהיא הבחינה בו.

"אמא, אני עדיין כאן. פשוט נסעתי לתקופה בלתי מוגבלת.

סיפרת לי שיש מקומות שבהם לא כואב.
לא רק שלא כואב, אפילו אמרת שהכאב הופך לשמחה ואושר.

אני עדיין כאן, אמא.
פשוט נסעתי למצוא את המקום הזה."

אחיו בדיוק חזר מאמריקה.
הוא התמקם לו בקלפורניה על החוף, סידר לעצמו עבודה נוחה בחנות
נעליים, והגיע בכדי לספר למשפחה על כוונותיו להתחתן עם חברתו
מאיה בחודש הבא.
איזו קבלת פנים.
מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ישר להלוויה.

"למאיה שלי,

אני יודע שאת כבר לא שלי, אבל בגלל המרחק שמפריד בינינו כעת
לא חשבתי שזה יפריע לך יותר מידי.
אני מקווה שתצליחי להתגבר עלי יותר מכפי שהתגברתי עלייך."

אביו, המדופלם של המשפחה, הגיע היישר מבית הספר בו הוא עובד
למציאות חסרת ילד.
הוא נכנס לביתו, הניח את הכובע על הקולב, הניח את התיק ליד
הדלת, ונשכב על הרצפה.
שילוב של עייפות והעובדה שבנו הצעיר הובל מולו על אלונקה מכוסה
בשמיכה.

"אבא. המורה שלי לספרות.

אני בטוח שרוב דבריי אינם תחביריים מספיק לרצונך, ולכן אתה
מוזמן לערוך בדיקת איות, ולהגיש לי את העותק המתוקן.
אחרי הכל, איזו בושה זו בשבילך אם אפילו מכתב התאבדות אני לא
יכול לכתוב כמו שצריך."

בהלוויה אף אחד לא אמר דבר.
לא נשמע הספד. לא נאמרו מילות חיבה. לא נקראו קריאות לשמיים.
כנראה שהכל כבר היה ברור.

"להתראות.

אני לא מסוגל לחשוב על מילה יותר מתאימה באירוניותה לסיים
מכתב שכזה.
רציתי רק לאחל לכולכם עולם מלא באושר ועושר. תזכרו תמיד להביט
קדימה ולקבל את העבר כדבר חולף שיש לשכוח.
נהנתי מחברתכם, ותמיד אהבתי אתכם, פשוט מרוב אהבתכם, נהיה לי
כבד."