"לעזאזל איתך! למה תמיד לוקח לך כל כך הרבה זמן, אישה?"  
היא הוציאה את ראשה מחדר השירותים עם מברשת שיניים בפיה ובהתה
בי.
"בסדר, בסדר, רק תסיימי מהר."
בדקתי שוב שהנעליים שלי מצוחצחות די, וליתר ביטחון שפשפתי אותן
שוב על מכנסיי.

נשמעה נקישה בדלת.

"יופי, את מרוצה? עכשיו הנהג כאן, ואת אפילו לא מוכנה! פשוט אי
אפשר לסמוך עלייך בכלל!"
היא המשיכה לרחף ברחבי החדר כאילו הזמן איננו קיים לגבה.
"תתלבשי כבר!" קראתי לעברה מן הסלון. הנפתי את ידי לאוויר
בזעם, וביד השניה פתחתי את הדלת.
"שלום רב," החל הבחור שעמד בכניסה, "אני הנהג."
הוא היה לבוש בטוקסידו לבן לחלוטין, וענד עניבת פרפר אדומה עם
נקודות שחורות.
"כן... משעשע מאד העניין עם העניבה."
האמת שהעניין עם העניבה כלל לא שעשע אותי.
"אני מצטער בשם אשתי, אך תאלץ לחכות מספר דקות כאן. אתה יודע..
נשים."
הוא הניד ראשו לאות הבנה.
צעדתי צעדים גדולים לעבר חדר השינה.
אשתי עמדה ליד המיטה, לבושה בשמלת ערב לבנה, וגלימה אדומה עם
נקודות שחורות.
"כולכם ממש משעשעים היום. אפשר לחשוב לאן את כבר הולכת."
היא חייכה.
"לא משנה, העיקר שאת מוכנה כבר. קדימה."
חזרתי אל הנהג, והיא בעקבותי.
"יאללה, בוא נעוף מכאן לפני שהיא תיזכר במשהו ששכחה."

"כמה מפתיע."
המכונית כמובן הייתה לבנה, ועוד עם מכסה מנוע אדום עם נקודות
שחורות.
חוסר הברירה הכניס אותי למכונית.
"לפחות הריפוד לא מכוער, הא?" קרצתי בחיוך לאישתי, "למרות שדי
מסריח פה, לא?"
הנהג הביט בי דרך המראה הקדמית. "זה ריח גן-עדן, אדוני." הוא
חייך חיוך מעצבן של אנשים נחמדים, והתניע.
"אני אומר לך, משהו לא בסדר איתו," ציינתי בלחש.
"הוא דווקא נראה לי נחמד מאד, יקירי."
"כן, בטח. מה את בכלל מבינה?"
הבטתי בה בזלזול. לפתע חייכה חיוך נחמד.
ברור שהיא חושבת ככה. היא אחת מהם.

המכונית נעצרה אחרי כמה דקות.
הנהג הוריד את חלון המחיצה האלקטרוני שהפריד ביננו.
"זוהי תחנתך, אדוני."
הבטתי מחוץ לחלון. נעצרנו ליד שלט אוטובוס שבחלקו העליון היה
רשום "גיהנום".
"כן. תודה לאל. לא הייתי מחזיק עוד דקה באוטו עם שניכם."
פתחתי את הדלת לצאת, כאשר אשתי תפסה בידי.
"אני אוהבת אותך," אמרה בקול רך.
לא טרחתי להביט אחורה.
"יופי לך."