היה לה מבט עצוב, מיוסר. תום ילדות היו פניה וכמו היתה בשלות
נושפת בעורפה ובעינייה השלמה.
בגפה עמדה על גבעה סחופת רוחות, מצוק מורם משקיף לים בשוק בשר
אורבני.
לעיתים נעה במעגלים, חסרת מנוח משרטטת עקבותיה בחול.
בראשית היה לה למקום. למכור גופה באה, לשרוד באבדן התקוות.
נערה גבוהה, פניה סמוקים מאיפור, מאודם ערביים וצריבת משב
לבושה במעיל ארוך שובל שעטף תמירותה, מתעורר לרוח חושף
מערומיה.
נבוכה ניצבה כפרח בר נטוע במקום לא לו, כנוע לגורלו.
גבעה, באמצע שום מקום ונערה אישה, גרגר אבק מפרפר במלכודת
חיים, בציפייה דרוכה בשקט.

לילה יורד. במרחק הילה של אור צובעת רקיע, אורות הכרך דולקים
קורצים חיים. אפלולית עוטפת  במה של טבע ובובת חלונות.

רכב מגיח לדמדומים, מפר הדממה בנהימת מנוע, שולח זרועות אור,
מגשש לגוף.
היא ידעה שהם יבואו, האורות.
זוג אורות נוסף מבליח, מטפס במעלה, מצטרף לצייד ועוד אחד ועוד,
חוצבים נתיבים בחשיכה.

הכירה אותם, את הציידים. גורלה הוליך אותה לרקד בבארים אפלים,
רוויי אלכוהול ועשן. בהבהובי אורות ידעה, מושיטים ידם לבשר,
להתחכך באקראי בשד חשוף, ברגל מתנועעת, בחסדיה.
כמו ניתן האות הם באו, תרים לטרף. צלליות חסרות צורה, מושיטים
זרועות אור. במחול מכונות הזוי סובבים להריח, לראות בבשר,
לרגוש, ממש כמו פעם, בבאר האפל.

אלומה נעצרת. אור לוכד, היצר ניצח. חלון נפתח, צלילי מוסיקה
רועמת מתפזרים לדממה, מלמולי קולות, הנערה מהססת, מתרחקת.
זרוע אור נוספת חורגת מהמעגל, רכב נעצר.
גורל אמר דברו.
גוררת רגליה שפופה היא נבלעת בטריקת דלת, מנוע נוהם, אלומה
חורצת באפלה תרה למסתור.

זעקה כבושה מיוסרת מנסרת את הליל. זרועות  אור נשלחות ללכוד
ריגוש, ננעצות בגוף ערום מדדה בחשיכה לקצה המצוק.
יבבה מצמיתה נשמעת, נעלמת בשובל מתרחק לתהום חשיכה ודממה.
אלומות מאירות  על הריק, כטפרים מושחזים מגששים לבשר שחמק.

עם שחר פלט אותה הים דוממת. כמו נרדמה על החול שכבה פרושת
איברים, מחכה לנסיך חלומות שיעיר.
סימן לא היה בגופה חסר החיים. הם לא טימאו בה, הזרועות, גם
הנסיך לא היה שם.

רק האדוות המשיכו ללטף...