"אין לי אויר", הוא אמר. "אני מרגיש שהכל מתמוסס לי מול
הפרצוף..." נאנק בפעם האחרונה בחייו. הוא נתן בי מבט אחרון,
ניסה לחייך ולומר שזאת לא הייתה אשמתו, אבל הוא כבר לא הספיק.
הוא שקע בתרדמת נצח, הלא היא מוות.
התחלתי לבכות. החזקתי לו את היד, אבל אז הגיע אמבולנס שלקח
אותו. הם הפרידו בינינו, לעולם. ישבתי שם, על החול בצד הכביש,
מחכה... לא היה לי מושג למה אני מחכה בכלל... אולי חיכיתי לו
בעצם. אבל הוא כבר לא יחזור. הוא עכשיו למעלה, משקיף עלי מבין
העננים. שומר עלי.
הדבר שמטריד אותי יותר מכל, זה שאפילו לא הספקנו ללבן את הבעיה
שהייתה לנו דקות ספורות לפני המוות שלו... אילולא המשאית
שהגיחה ממקום לא ידוע, אילו היה רואה אותה, הוא עדיין היה פה.
אבל הוא לא ראה את המשאית, והמשאית פגעה באוטו הקטן שלנו.
הוצאתי אותו מן האוטו, לא היה אכפת לי מכאביי האישיים, רק
רציתי לדעת מה שלומו. רציתי להיות בטוחה שיחייה, ניסיתי למצוא
תקווה ואולי לגלות משהו שיעודד אותי בנוגע לחייו, אבל הוא רק
הספיק לומר לי 2 משפטים אחרונים, ונפטר מפצעיו.
שבוע לאחר התאונה, כשהשתחררתי מבית החולים עם גבס ביד, נערכה
ההלוויה. עשרות האנשים שהיו שם כולם בכו על האדם היקר הזה. על
המלאך שעלה לשמים... המלאך שנלקח ממני... לא  יכולתי לומר דבר.
לא יכולתי להספיד את האדם שאהבתי יותר מכל... שקעתי בעצב שלי.
שקעתי... שקעתי עמוק, עמוק...
נסתיימה ההלוויה, וקברו מעוטר בפרחים... ויומיים מאוחר יותר
אני יושבת ליד הקבר.
קשה לומר שלא הרגשתי אשמה גם אחרי מספר ימים. ישבתי ליד הקבר
הטרי שלו, מיררתי בבכי. "למה? למה אותך? אני הייתי צריכה
להילקח, לא אתה. אתה מלאך שלי, גיבור שלי... ואפילו לא הספקנו
להיפרד. היינו באמצע שיחה חשובה בה ניסינו להבין מאין נוצרה
הבעיה במערכת הנישואין שלנו. חשבנו ללכת לייעוץ מקצועי. אבל
המשאית, ואתה לא ראית. ופשוט... הגופה, דם... אני אוהבת אותך,
מלאך שלי. לא יכולה לסבול את המחשבה שלעולם לא אראה אותך יותר.
אתה כה חשוב לי, כה יקר... ועכשיו אתה כבר נעלמת..." ליטפתי את
האותיות החקוקות על אבן המצבה. התכופפתי מעט, והרמתי אבן קטנה
שמיד שמתי על הקבר. "אני רק רוצה שתדע, שלא משנה מה, לא אשכח
אותך לעולם, מלאך שלי. לעולם", אמרתי בלי להפסיק לבכות.
יצאתי מבית הקברות, ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליו, על הבעל
הנהדר שהיה עבורי, על כל העבר המשותף לשנינו. 7 שנים מדהימות
של הפתעות וריגושים. חמש שנים היינו חברים לפני שהתחתנו. ולפני
שנתיים הוא הציע לי נישואין.
כל כך יפה היה באותו הרגע. הוא רכן לעברי באמצע פארק ירקרק
בצפון הארץ, ולחש לי באוזן את המילים שכל כך רציתי לשמוע. ישר
אמרתי לו כן והתנשקנו. אז היה לנו טוב. ובזמן האחרון צצו
בעיות, אבל הבעיות האלה בחיי הנישואין שלנו הן כאין וכאפס
לעומת המשבר שנוצר אצלי בלב לאחר התאונה, המוות שלו. המחשבה על
עתיד בלעדיו...
ראיתי את הבית המשותף שלנו בזוית העין. לא יכולתי להיכנס.
תחושת העצב הייתה חזקה ממני, ולא יכולתי לשאת את המחשבה שאנחנו
לא נגור יחד יותר. "הוא מת", חשבתי לעצמי, "הוא מת בתאונת
דרכים... הוא עזב אותי. הוא לא יחזור לעולם..." ישבתי ככה בחצר
הבית, על הדשא הירקרק שכל כך אהב... הסתכלתי על הצמחים שדאג
לטפח מידי יום, על הסיגליות שפרחו בגינה שלנו, והיו הפרח האהוב
עליו... על הרביצה על הדשא, שתמיד אהב לעשות... חשבתי על כל
הדברים שמעתה יראו משמעותיים הרבה יותר בעיני, לאחר מותו. על
כל הדברים ששמחו אותו, כל הדברים שאהב... כמה שלפעמים הם נראו
מגוחכים, כעת הפרחים, הגינה והדשא נראו כמשהו שמימי... זה
אווילי לחלוטין... הוא מת, הוא לא יזכה לטפל יותר בדברים האלה,
לא יזכה לראות אותם לעולם...
דמעה קטנה נזלה מעיני שוב, ואחריה גל גדול של דמעות בלתי
ניתנות להפסקה.
הוא כבר לא פה. הוא נמצא למעלה בשמים, בודאי מסתכל עלי ומגחך.

הוא מעולם לא בכה, ולא אהב לבכות. הוא לא מצא דבר שיגרום לו
לבכות, אפילו כשנפטר אביו הוא לא בכה, אלא ישב בצד ולא דיבר עם
אף אחד. אז אפילו עכשיו, למעלה, הוא מגחך למראה שנשקף אליו
מלמעלה, אני, אישתו האהובה, יושבת בחצר ביתם המשותף וממררת
בבכי.
התרוממתי מהדשא לאט, הוצאתי את מפתח הבית, ופתחתי את הדלת, בלי
יכולת להסתכל על חפציו שהיו מפוזרים בסלון ובמטבח. לא רציתי
לראות אותם, את כל הבגדים שלו, החפצים האישיים, אוסף הסכינים
והחרבות שלו, זה רק היה מגביר את העצבות שהייתה לי בלב.
נכנסתי לתוך הבית המרווח והגדול ולחשתי: "הבית הזה גדול מידי
כעת. לא אוכל לשאת את המחשבה של לחיות לבד בבית גדול כל כך
בלעדיך, המלאך שלי. ולכן הגעתי להחלטה", דיברתי לעצמי לאט,
ועליתי במדרגות  בכבדות אל עבר חדר האמבטיה של חדר השינה שלנו.
לקחתי מארון התרופות את גלולות השינה. "הפעם", אמרתי, "לא אישן
קצת, אישן שינת נצחים, לעולם...", לקחתי את כל הבקבוק רוקנתי
את תוכנו אל כף ידי. "הבית הזה גדול מידי בשביל שאחיה בו לבד,
ואני אהיה מאושרת יותר אם רק אהיה לצדך, מלאך שלי...", בלעתי
אותם, כדור אחר כדור אחר כדור וכך עד שנסתיים הבקבוק, 150
כדורי שינה... "זה צריך להספיק לשינת נצח נצחים..." אמרתי בפעם
האחרונה, והתמוטטתי על רצפת האמבטיה.