בנקודה ההיא בדיוק הכל נגמר. לא היה יותר טל ורותם, לא יהיה
יותר טל ורותם, פשוט בגלל שלא יהיה יותר רותם... רותם מת, הוא
מת.
היא הביטה במצבה הטרייה, קברו של רותם, אותו אדם אחד ויחיד, בו
הייתה מאוהבת כבר שנתיים... הדמעות זלגו ללא שליטה, איך היא
יכלה לשלוט בדבר כזה? הרי לא העלתה בדעתה שהזוועה הזאת באמת
יכולה לקרות... רותם מת. אין רותם. אין טל ורותם. אין רותם
וטל.
מאותו רגע שבו שמעה את הבשורה במצערת והבלתי נמנעת הזאת, לא
יכלה להפסיק לבהות בתמונה היחידה שהייתה לה. זאת הייתה התמונה
היחידה שרותם הותיר לה, הזיכרון הכי פשוט... ועם זאת הכי ממשי,
הכי אמיתי. כי רותם מת, וזו התמונה היחידה שלו... הוא שנא
להצטלם...
רק היא הצליחה לשכנע אותו.
בבת אחת נזכרה באותו ערב, שרותם בא אליה, והיא באה אליו עם
מצלמה וביקשה תצלום אחד, ואחרי שיכנועים רבים הוא הסכים...
ונותרה לה התמונה הזאת עכשיו, זיכרון יחיד ממשי באמת מרותם...
ואין יותר רותם.
בבת אחת עלו בה זכרונות רבים, מכים בה בזה אחר זה... נזכרה
כיצד נהג להתקשר אליה מידי יום ביומו, רק כדי לומר בוקר טוב...
וכעת... כעת זה נגמר. הכל נגמר. אין רותם יותר... אין רותם
וטל.
התבוננה במצבה שוב. הדמעות המשיכו לזלוג, כאילו בשלהן, בלי
יכולת לעצור אותן, בלי יכולת לפסיק. בלי יכולת לומר שלום יפה.
רותם אף פעם לא בכה. הוא תמיד אמר לטל שהיא רגישה מידי, שהיא
בוכה יותר מידי... והנה, עכשיו, היא עושה את מה שהוא כל כך לא
רצה שתעשה... אבל זה לא היה בשליטתה. רותם מת. רותם עבר למקום
אחר, לעולם אחר...
"למה זה קרה לך, רותם שלי? אני אוהבת אותך כל כך... למה
אותך... למה אתה? למה המכונית הזאת לא יכלה לנהוג בזהירות...
למה?" הדמעות הפכו לבכי של ממש, "אתה לא היית צריך למות... אתה
לא... אני אוהבת אותך כל כך... רוצה לקום מהסיוט הזה... רוצה
לשוב לזרועותיך... רוצה להרגיש את חום גופך... וזה אינו...
ואתה כבר לא פה... וגם חלק ממני מת גם הוא..." היא המשיכה
לבכות.
המצבה השקטה החלה להתמלא טיפות קטנות של דמעות, דמעות של צער,
של כאב. של אובדן.
טל התרוממה מעט, וניסתה לעזוב, ללכת... להתאבל לבד, בחדר שלו,
שנותר יתום ובודד... להסתכל על כל הדברים שהיו פעם שלו, וכעת
יצאו מכלל שימוש, להריח את ריח האפטר שייב שלו, להתמזג לתוך כל
מה שנותר לה ממנו...
לא יכלה לעזוב. לא יכלה ללכת צעד אחד, לא יכלה להפנות את העורף
כלפי המצבה. המילים שהיו חקוקות על האבן היו יותר מידי כבדות
מנשוא... רותם ז"ל.
כבר אין יותר רותם.
היא החזירה מבטה לאותן מילים חקוקות על האבן, הכריחה עצמה
לגעת, להרגיש... את הבליטות והחריטות, את כל מה שעוד נותר...
כל מה שיעלם במהרה, וישכח. לא יכלה להפסיק. בכתה... ובכתה,
ובכתה.
בבת אחת התרוממה שוב, מנסה בכל כוחה להפנות את העורף וללכת.
להגיע לחדרו, להרגיש את חפציו. להריח את מה שעוד נותר... את
ריח הסיגריות שנדף ממנו כמעט תמיד, מתערבב בריח האפטר שייב
המחוספס שלו... וכעת זה נגמר... אין יותר רותם...
לא יכלה לעזוב, לא יכלה להניח לעבר, לא יכלה לעזוב את רותם...
לא רצתה לעזוב את רותם.
כשם שהוא מעולם לא עזב אותה, תמיד תמך, תמיד נתן לה את כל מה
שהיה בליבו, את כל האהבה הגדולה ששררה ביניהם... וכעת הכל
נעלם... והכל נגמר.
היא התיישבה, ליד המצבה, נוגעת שוב ושוב באותיות החקוקות,
מלטפת, בוכה... רצתה להאמין שהכל זה סתם סיוט, ושעוד דקה
תתעורר, אבל זאת המציאות העגומה... זה קרה.
אין יותר רותם.
ובמידה מסוימת, גם אין יותר טל.