בבוקר של 13.12 אני אתעורר ב6 וחצי כדי להספיק להגיע אני אתרחץ
בפעם האחרונה כמו בן אדם נורמלי אתלבש בפעם האחרונה לא בצבאי
חאקי {שלא הכי מחמיאים לי}
ואגיד שלום לגוש פרווה החמוד שלי בקרואי תותי.
אני אגיע לבק"ום ויראה שם את כל ה20 בנות שמתגיסות יחד איתי
והגיד תודה 10 פעמים על העובדה שלפחות עדי איתי לשמור עלי
שפויה... אני אראה את השם שלי על המסך ומאותו רגע אני אבין
שלוקחים לי את העצמאות את הזכויות ואת כל הדברים שאני נהנית
מהם בחיים. ואז אני אעלה לאוטובוס ואמא שלי תגיד ברוך שפטרנו
- ואבא שלי יבכה שלקחו לו את התינוקת ורותם קטנה מדי כדי
להבין.
ואז ילבישו אותי במדים ויתנו לי זריקות ויגידו לי להוריד את
העגילים שלי. ויקחו לי את הזהות. ויעבירו אותי למחנה אחר ואני
כבר יודעת שעדי תתחיל לצחוק שזה ממש כמו בשואה.
ונרד מהאוטובוסים והמפקדות יתחילו לצעוק עלינו ואני פשוט ארצה
לתת לכל אחת מהן כזאת סטירה מצלצלת.
ואז מתחילות השמירות והמטווחים והתקפי המגרנות והגעגועים.
והבכי שלא יפסק עד שיפגישו אותי עם קב"ן
והסיפורים והתרוצים וההמצאות של אני עושה פיפי במיטה בלילה.
ושאם לא יפגישו אותי ואת תותי בקרוב אני באמת אתאבד... ואז אני
אצא לחופש...