הוא הסתכל על התמונה שהייתה תלויה בחדרה, היא ניסתה לגרום לו
לשים לב אליה. ניסתה לדבר, ניסתה להקשיב, ניסתה להצחיק, אבל
כלום לא עזר, הוא שקע בתמונה שהייתה תלויה בחדרה.
"מה כל כך מיוחד בתמונה?" היא שאלה אותו אחרי כמה דקות.
"אני לא יודע, היא גורמת לי לחשוב..." הוא ענה בלי להסיר את
עיניו מהתמונה.
זו הייתה תמונה רגילה, סתם נוף הררי עם קוצים על ההרים. לא היה
לה מושג מה גרם לו להסתכל בתמונה ולחשוב כל כך הרבה. "זו תמונה
רגילה לחלוטין", היא ניסתה לגרום לו להבין.
"אין כזה דבר תמונה רגילה לחלוטין. לכל דבר בעולם יש משמעות,
גם לדברים הכי פשוטים ולא מסובכים. את פשוט צריכה למצוא
אותה..." הוא הסתכל עליה אחרי זמן רב שבהה בתמונה.
"יכול להיות שאתה צודק, אז אולי תסביר לי מה כל כך משמעותי
בתמונה הזאת?" היא ביקשה.
"היא משקפת הרבה דברים... עליות וירידות שיש בחיים, הרים
תלולים ומתונים. קוצים שנקרים בדרך ופוצעים, אבל אפשר להתגבר",
הוא התפלסף לכמה רגעים.
"זו נקודת מחשבה מעניינת", היא אמרה.
היא חשבה לעצמה שבחיים היא לא ראתה אותו ככה. הוא תמיד היה
קליל, ולא אחד שחושב על דברים כל כך הרבה, ולתמונה הזאת הוא
הקדיש כל כך הרבה מחשבה... זה היה מוזר לה.
הם הכירו לפני שנתיים, ובהתחלה בכלל שנאו אחד את השני. הוא היה
גדול ממנה בשנתיים, אבל הרבה פחות בוגר ממנה, ותמיד היה מרוח
לו חיוך אווילי על הפרצוף. הוא נראה לה מטומטם משום מה, אבל הם
נהיו ידידים בסופו של דבר.
התגברו על רגשות השנאה העזה שהיו להם זה כלפי זה, והתיידדו.
תמיד, אבל תמיד הוא היה מצחיק אותה. כשהיא הייתה מספרת לו
משהו, גם אם היה זה משהו עצוב. הוא היה מוצא את הדברים
המשעשעים בכל העניין והיה גורם לה לצחוק. היא העריכה אותו על
כך במיוחד, וגם בגלל שהיה ידיד טוב שלה.
והנה עכשיו הוא פתאום רציני כזה, מסתכל על תמונה חסרת משמעות
ומתפלסף. הוא מעולם לא ראה בתמונה הזאת דבר חוץ מהרים וקוצים,
והנה היום הוא עשה לה הרצאה שלמה על התמונה הזאת, שהייתה תלויה
מאז ומעולם בחדרה.
"דניאל, מה גרם לך לשים לב לתמונה הזאת עכשיו ולספר לי עליה
ועל המשמעות שמסתתרת בה במשך חמש דקות? אף פעם לא הקדשת לזה
מחשבה..." היא שאלה אותו אחרי כמה דקות נוספות.
"אבל זה נכון, מה שאמרתי על התמונה. זה נכון מאוד. דברים קורים
בחיים, משנים החלטות, לוקחים החלטות חדשות, מתבגרים... את לא
חושבת?" הוא שאל אותה ברצינות.
"אני... אני כבר לא יודעת מה לחשוב", היא היססה.
"תמר, הרגע הייתה לי מעין הארה מסוימת על החיים... בגלל זה
התעמקתי כל כך בתמונה. כל כך הרבה דברים משתנים בחיים, גם
אנשים", הוא אמר לה בשקט.
ואז היא הבינה למה זה כל כך הפריע לה שהוא הפך להיות מלומד
כביכול ופלספן. הוא השתנה. התבגר. דניאל שתמיד היה מצחיקן
כפייתי ובן אדם משעשע, הפך להיות מבקר יצירות אומנות... פלספן,
מלומד. וזה הפריע לה כל כך, למרות שזה לא היה הגיוני, כי תמיד
היא התלוננה שהוא לא בוגר, ותמיד חיכתה כבר ליום שבו הוא יתבגר
וישתנה קצת, יבין שיש דברים אחרים מעבר לצחוק בחיים, דברים
רציניים יותר...
והיום הזה הגיע, והקשר ביניהם השתנה. כבר לא מצחיקן אובססיבי
שמנסה לגרום לה לחייך, אלא אדם שמנסה לגרום לה להבין את
המשמעות הנסתרת בתמונה שיש לה בחדר, בחיים.