הויא ההיא רביתא דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא איגלאי מלתא
שפיוה דובשא ואוקמוה על איגר שורא אתא זיבורי ואכלוה והיינו
דכתיב (בראשית יח) ויאמר ה` זעקת סדום ועמורה כי רבה ואמר רב
יהודה אמר רב על עיסקי ריבה (סנהדרין קט/ב)

הוא היה בקושי בן 19. בדרך לא דרך הצליח לברוח מהסוחרים
הישמעאלים שרצו למכור אותו כעבד. אלא שאיתרע מזלו, והעיר
הקרובה היתה - סדום. בלי אגורה שחוקה בכיסו, הוא לא יכל להגיע
למקום אחר. השמועות על חוקיה הנוקשים של העיר הגיעו גם לעיר
מולדתו בארם נהריים, אך קיווה שאיזו נשמה טהורה תחוס עליו
ותעזור לו במצוקתו.

שבוע הוא ישב בשערי העיר, מתחנן לכל עובר ושב לפרוסת לחם עבשה,
ירק רקוב, משהו.

השומרים לא העיפו אותו, נהנו לחזות בסבלו. לראות איך תחינותיו
נופלות על אזניים ערלות. בסדום אין דבר כזה לעזור לזולת. כל
אחד מקבל את מה שהגורל מכתיב לו. אם בן אדם רעב, סימן שהאלים
כעסו אליו. ואף אחד לא רוצה לפעול בניגוד לרצון האלים.  

אך הפלא ופלא, גם אחרי שבועיים, האיש עדיין שם. השומרים וידאו
אחד עם השני, ולא, אף אחד לא עבר על החוק. אף אחד לא עזר לו.
השמועות על ההישרדות הפלאית התחילו להתפשט.

היא היתה נערה מסדום, אך רק במקרה היא גרה בעיר החטאים. כנגד
המוסכמה החברתית באותו מקום של: "שלי שלי, שלך שלך", ובגבורה
שרק נערות מסוגה יודעות, היא יצאה יום יום לעבר הבאר עם פת לחם
מוחבא בכדה. בעוברה ליד השער, כל פעם קרתה לה תקרית אחרת. פעם
היא פשוט החליקה. מזל שהכד לא התנפץ. אבל פת הלחם הספיק ליפול
החוצה, ממש ליד הקבצן הטרי. פעם נפל לה עגיל והיא התכופפה כדי
לחפשו, ותוך כדי מעשה הצליחה להעביר את האוכל.

העניין הגיע לראש העיר בכבודו ובעצמו. כל כך הזדעזע הנ"ל, ששלח
אחד מסגניו כדי לעקוב מקרוב אחרי האורח הלא רצוי. הסגן התחבא
באחד השיחים באיזור, ותוך מספר ימים קלט את הסיפור.

העונש היה אכזרי. הפשיטו את בגדיה, ומרחו את גופה בדבש. קשרו
אותה לראש החומה, מעל השער, למען יראו וייראו. הדבורים והצרעות
הגיעו מהר. זעקותיה נשמעו היטב ברחבי העיר, אך כולם ידעו שהיא
רק מקבלת את המגיע לה.

קטע זה מוקדש לזכרה