בדממה
מקבלים על עצמם העלים
את השמש הזאת החמה
מדי.
הצמא
של השורשים ושורשי השורשים
הנימים הדקים המשתרגים
ובולעים
ומעלים במאמץ הכל
אל הפרחים
המקבלים ומעבירים בחזרה
אל האוויר
נסגרים בעצימה איטית מכונפים
אדומים בגסיסה איטית בתוך
עסיס ירוק שקוף
תוססים עמוק בפנים
בתוך תאי התאים העמוקים
שם
מתחוללת נואשת הסערה האמיתית
המאבק בין הפריחה לנבילה
בניסיון לבלוע את האור ולא
להישרף
לקבל ולהוציא בכפיפה
כשהפריחה היפה
מסתירה את כל המאמצים
האדירים הרועדים האבודים
למנוע מהמוות המכרסם בקצוות בצדדים
להתפשט.
להפריח ולשכוח
את הקצוות השרופים.
כל הזמן הזה של הפריחה האחרונה העזה
ההדיפה הקצובה
ואולי הנסיגה
ונסיגת הנסיגה
בו זמנית
בדממה
הצמיחה הפולשת הזאת החצופה
תמיד מסמנת את הבלתי
נמנע - ההתקפלות
הכנועה הקורסת אל
עצמה כמו השתחוות-
לא ברור בפני מה
ובינתיים
מתריס ממנו אודם עז
ניתז
כמעט בבוז
למי שנעצר להסתכל בו
מקרוב.