מתעורר. הרגע הרגו אותי, סליחה רצחו אותי, בטעות.
חדר קטן, הרבה דשא בחוץ, אין נפש חיה חוץ ממני, שני החברים שלי
והאיש. יש לו אפוד גדול עם שני אקדחים וכמה סכינים גדולים. הוא
מסתכל עלינו במבט של 'הייתי פה כל כך הרבה פעמים, רק תנסו כי
אני מאוד מאוד אוהב להילחם'. והוא גדול, מאוד.
שנייה לפני שהוא נכנס אחרי שצרחתי עליו שאני רוצה לדבר עם
האחראי, שבטוח יש פה טעות, שבחיים לא עשיתי רע, כלום, הבנתי
שלא אכפת לו. הוא אמר לי בבטחון מלא וחיוך קטן בזווית הפה "אין
טעות ביעד הזה" והמשיך בהכנות לרצח שלנו. בתוך החדר הקטן
שהיינו ומתוך הייאוש כתבתי מכתב על חתיכת דף קטנה שמצאתי שם.
כתבתי ממש קצת אבל הכי מהלב שיצא לי בחיים. כתבתי למשפחה,
מסתבר שאין כמו משפחה ברגעים הקשים, אמא ואבא. כתבתי כמה שורות
והפסקתי. אני בכלל לא יודע אם הם יקבלו את המכתב הזה ואז הלכתי
להתבכיין עוד קצת. עוד כמה דקות הולכים להרוג אותי ואת ב' ואת
ש', סתם על פארש על דבר שלא עשינו.
לפני שתפסו אותנו טיילנו באיזה חורשה. מי חשב שעוד שעה הולכים
להתנקש בנו, ועוד בטעות?!
'ש' ו'ב' נשארו רגועים אבל אני עשיתי את הדבר שהיה לי הכי טוב
לעשות, נכנסתי להיסטריה. אף פעם אתה לא חושב איך תהיה
בסיטואציה כזו והיום סוף סוף קיבלתי תשובה.
שנייה לפני שהוא נכנס הסתכל עליי 'ב' במבט מטורף ואמר לי אל
תשכח שאנחנו שלושה והוא אחד והמשיך לתכנן מה לעשות עוד שנייה
כשהאיש ייכנס. 'ש' המשיך למלמל ולכתוב בדפדפת הטיפשית שלו ואני
כל מה שאני חושב זה מחשבה חדשה שצצה לי לראש - כמה כיף לחיות.
לא חשבתי על שום דבר אחר, אולי אפשר גם לנסח את זה גם ככמה רע
למות.
הפה שלי עמד להיפתח ולהמשיך להתבכיין לאיש אבל הפסיק מעצמו,
הגוף שלי תמיד הבין לפניי מה קורה. האיש עמד בדלת, שלושתנו
בתוך החדר, הוא שלף שני אקדחים, הסתכל עלינו במבט סתום ואני
כבר השלמתי עם זה.
אולי באמת אין פה טעות?