פרפר... פרפר צבעוני פורש לו כנפיים ועף לו למרחקים.
אני מרימה את הראש ורואה באופק המון פרפרים... איך שהם
צבעוניים, איך שהם חופשיים.
חופש, גם אני רוצה חופש, גם אני רוצה להיות כמו פרפר לפרוש
כנפיים ולפרוח, לפרוש כנפיים ולעוף רחוק.

אני מרגישה מחנק, עשן אופף אותי, צעקות מסביב, היא צועקת
מתפוצצת, מאדימה, לא חושבת, זורקת מילים לאוויר, מילים צורבות,
מילים שגורמות לו ללב לדמם ולי לגסוס.

היא אמורה להיות תומכת, אחרי הכל היא זו שהביאה אותי לפה,
לאוויר העולם, אבל כל מה שהיא עושה זה...
לכבול, לצעוק, לאסור.
חופש, גם אני רוצה חופש ושאף אחד לא יישב לי על הראש... די,
די, דייייי נמאס לי!!!

אני חושבת, מסתכלת לשמיים ומקווה שיבוא היום בו אוכל לפרוש
כנפיים, ואף אחד לא יוכל לעצור אותי ממעופי, ואף אחד לא יוכל
לכבול אותי למקומי ואף אחד לא יוכל לאסור עלי את אשר חפץ לבי.
ויהיה לי חופש, ואולי הרצון לפתח את החיים שלי אלי יחזור ואני
אתחיל לראות את האור וירחק ממני כל השחור. ויותר לא אשמע אותה
צועקת ויותר דבריה לא יצרבו את לבי ולא יגרמו למותי.
ואני אחיה לעד ואף אחד לא יוכל לעצור אותי מלעשות את אשר חפץ
לבי.