לחץ, עצבנות, חוסר הגיון שמשתלט עלי, פתאום אני מישהו אחד ורגע
אחר אני מישהו אחר.
מי אני? מה אני? ומה אני רוצה להיות?
מה אני שווה?
אני שווה משהו?
רגע אחד בטחון מופרז, רגע אחר חוסר בטחון מוחלט, לאן כולם
הולכים בסוף?
לאן אני אלך?
שמישהו יעצור אותי, ויגיד וישקר לי שהכל בסדר איתי.
כלום לא בסדר, אני לא מוצאת את עצמי.

לחץ בחזה, הלב, הלב דופק מהר, כואב, סחרחורת, אני נופלת, אף
אחד לא בא לעזור, פתאום כולם פה מסביבי.
מה קורה אתכם אנשים?!?!

שחור הרבה שחור, בכי, פרחים, חולות, את כבר לא כאן, הלכת, לא
רצית ללכת, אבל היית חייבת, זה יותר טוב בשבילך ככה בלי כל
הצינורות והמכשירים.
אבל בשבילי, בשבילנו- זה הפסד.
זה עדיין כואב, גם אחרי שלוש שנים זה כואב.

חבל, אתה, חבל אתה היית כל- כך יפה, היית שחורדיני כזה עם
עיניים שחבל על הזמן, אבל היית פזיז, לא שלא תבין אותי לא
נכון, אני לא שופטת אותך או משהו כזה, אני פשוט לא מאמינה
שאחר- כך היינו צריכים ללוות אותך למקום האחרון בו תהייה, מקום
לא סימפטי, דיי קטן למען האמת.

זהו, השתחרר, לא לחוץ יותר, אני יודעת מה קורה, הסחרחורת עברה
ואני שוב שלמה עם עצמי, רגוע, רגוע מאוד.