לילך בן שושן / נאבדת |
טמנת אדמה.
כהלצה חשופה לכל
נקראתי לשרתך.
ידי כיריים בעת
בערה.
נקעתי שפתי
וריח הקינמון
המר
נותר לו,
נותר עומד.
שריקת אבק השריפה
ומגנטך
נותר פצוע
אל מול המראה
הזוחלת
לידך.
התוספתן,
צרוף ומושחל
לשרשרת כאביי
הריקים והכבדים
מנשוא.
הטל,
הוא שתיקת
נשיקותייך
האובדות בין עננים
וזולגות,
(ממטירות סחלבים בבקרים
מתים)
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|