השמיכה עדיין על הפנים והגוף מתכרבל בתוכה, הכרית והציפית
שעליה נמתחות ומתכווצות עם כל תנועה של הראש.
גיד גיד, עורק עורק, שריר שריר נמתחים, מתעוררים בזרימת חושים
מעוורת, מתפסים זה על זה ומפהקים.
הרגלים בהוראה בלתי מודעת מהמוח מתחילות לזוז- אני יוצאת
מהמיטה הקשה, לעוד בוקר של לצעוד על מרצפות מחוספסות - בכלל לא
נקיות.
לאט לאט, אני מוצאת את העיניים מתחילות למצמץ ולהתיר את קשרי
השינה מהלילה, והאור המהומהם נראה כמו זרקור הופעה בברודווי.
המחשבות, לאט לאט שומעות את עצמן, ומקשיבות לגלי ההבנה שמציפים
אותן, מציפים מהתת מודע של הלילה - הלילה שנשזר לאט לאט, בבוקר
יום חדש.
הם מבינות, הם יודעת בדיוק, בדיוק מה שהיה, ומה שיכל היה
להיות, ומה שבפנים, ומה שבפנים ולא מודע, ומה שבחוץ, ומה שיכול
היה להיות בחוץ, הם מבינות את אינספור האנשים, המתהלכים להם
בשבילי המוח, בשבילי הפנימיות, הפנימיות שלי.
הם מאפירות ומתקשטות בצבעי קשת בו זמנית.
הם רוצות, וחושקות בנכסף, באמת, באמת השלמה, המושלמת, הבלתי
מושגת.
צלילי קסילופון, ומצילה ופעמון רוח, רוצחים את צלילי השופר,
בדמו, בדמו הנעלם אני מבחינה, ובתחיית נשמתו הצועדת לידי,
בצעדי קרח ומריחות צבע קטועות המיטשטשות על צד פניו הנעלמים.
התו ההוא, עוד לא הושמע, מי יודע אם יושמע אי פעם, מי ידע איך
ומתי נרקע לנוכח סבלו, לנוכח חוסר נוכחותו, לנוכח היעלמותו
וחוסר הגעתו המורגלת.
פרפרי משי לבנים אני משחררת היום, שיתחברו לפרפרי הפרא
הצבעוניים ויצרו, יצרו טוהר, שרק פרפרים יכולים ליצור. שרק
חופש להיות, יכול להוות, שרק חשבון נפש יכול ללמד ולנטוע את
חותמו. גושפנקה נצחית.