הלילות האחרונים הופכים למפחידים.
אי-אפשר שלא לראות את העלים שלי נושרים. הם נופלים בבת-אחת על
הרצפה, מרכיבים שמיכה חדשה ופורמים את שמיכת-השקרים שלי.
הם בכל הצבעים, חומים, ירוקים, כתומים, סגולים.
דהויים וחזקים מתמיד בו-זמנית.
יותר מכל, הם מפחידים.
בדרך-כלל הם שקופים, ועכשיו הם מוחקים את החיים שלי,
קורעים שכבות מהשמיים שהחשבתי להכי אטומים.
ההגנות נפרצות אל תוך התודעה שלי, באיטיות. באכזריות שקיימת רק
באמת.
פתאום צריך לחשוב על הכל, פעמיים, שלוש, אולי יותר.
לא לענות תשובות פזיזות, לא לחייך בבטחון מזוייף.
רק להסתכל במבט שתמיד נשאר שלי,
ולתהות... ולבכות.

אני כבר בקושי זוכרת איך מחייכים את הדמעות, איך רוקדים את
הכאב, איך חיים במוות. היית מאמינה, אחות שלי?
אני, הילדה שרק לפני שנה ביקשה ממך לחיות,
שדרשה ממך לא לוותר, לצרוח את החיים בכל המוות שנטבע בך.
ועכשיו אני מבקשת לעזוב,
להתרחק מכל האורות הסגולים, מכל החיבוקים, מכל השירים.
לשכוח, להשכח....

אל תטעי, הנוף מנקודת-מבט תחתונה כבר לא קוסם לי,
אבל העובדה שהוא לא יהיה קרוב כל-כך, אמיתי כל-כך, מאיים
כל-כך...
סוג של נחמה מאולצת, השלווה שבבריחות.
ולפעמים, מתחשק לי חושך,
רק כדי שלא אצטרך להתמודד עם האור שבך, עם האור שאת.
הניצוץ בעינייך מדליק בי אלפי פחדים.
זה אור של חושך, חושך של אור. בכל מקום אור,
בכל מקום חושך...

האמת שלי מאחורי המראה, בין קירות המקלחת, ברצפה הנטושה,
בכל מקום שנהגתי לברוח אליו.
עוד לא שכחתי אותה, אפילו נדמה שאני חוזרת אליה.
תראי, המילים כבר נמחקות ממני, השנים כמו סיוט.
והוא לא נגמר, רק מתארך עם הזמן. ואני כבר לא בטוחה שאפשר
להתעורר. אפשר להתעורר?
תנצרי את התקופה הזו,
אולי זו האחרונה שתהיה עם הילדה שלך,
עם החיים שבי...


אני דוהה

17.10.2005