שמש טרום-ערביים ניתכת אל הגגות.
אחר צהריים זה אינו
צופן סודות בחובו;
השמיים גלויים ופרושים מעל המרפסת,
מעל רצפת הגשם המבהיקה לא
מצפה לי יופי כעת.

ואני הייתי מצפה לו עד כלות

הייתי קוראת לו באור הצהוב שניתז
מכל חלון בזוית נכונה,
בגבים המכונסים שחצו זה את זה ברחוב,
במדרכות המטונפות שקיבלו
רגע אחד של חסד מבהיק;
גם האספלט נטול-האהבה היה לרגע
שיר מתפתל בשחור.
ואני, שהתפתלתי כראוי, מעולם
מעולם לא הפכתי לשיר.

אחרי שציפיתי עד כלות הלכתי
להפוך את חסד המדרכות הרטובות למשהו
פרקטי יותר.

(לא. היופי אינו מצפה כאן -
פה יש הגיון
ישר כחרב.
המרפסת הזו היא המקום בו נולדות חובות;
ברחוב עליו אני משקיפה גבים מתכנסים אל תוך עצמם.)


(פברואר 2007)